(Close to Vishaly hotel), Thamel, Kathmandu,
סיפורו של נער שחפץ בכל מאודו ללמוד יהדות. הוא מכר עיתונים בקרן רחובות , ומהכסף שהרוויח שילם למורה שילמדו יהדות. למרבה הצער, לא זכה שיחגגו לו בר מצווה. רק כשהגיע לגיל 69, נוצרה ההזדמנות הנאותה… לעולם לא מאוחר!
ההורים השבורים ישבו מולו כהלומי רעם. "עשינו הכל כדי לעצור את הגידול הממאיר… " אמר הפרופסור, "אולם עתה לצערי הגענו למצב ש… אפסה כל תקווה… לא נותר לכם אלא להנעים לילדכם ככל האפשר את חודשי חייו האחרונים…" • … לאחר התבוננות של שניות מועטות קבע הרבי בפסקנות. "אני אינני רואה כאן כלום!".
פתאום הבחינו באור קלוש הנוצץ מרחוק. צעדו בעקבות האור והגיעו לבקתה קטנה וחרבה. "מה רצונכם?", שאל אדם ששערו פרוע, לבוש בלויי סחבות
"יש כאן יהודי מבוגר העומד לסיים את חייו בעוד כמה שעות, האם תרצה לגשת אליו ולבקרו?", שאלה האחות.
רוח חזקה נושאת אותו פתאום הרחק, ומפילה אותו אי-שם, בחבטה על הקרקע. הוא מנסה לקום, אך כל איבריו כואבים מהנפילה. בכל-זאת הוא מתחיל להלך אט-אט.
על קנאתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ולמה היו פני הסבא משפולי עגומות?
"אמור לי", פנה אל ר' זלמן, "האם אתה זוכר את שם בית-הכנסת שבו נערכה בר-המצווה?". "ודאי שאני זוכר", השיב ר' זלמן, "הוא נקרא 'רש"י שול' [=בית-הכנסת רש"י]". עוד שאלה ושתיים ומפיו של ר' דוד נפלטה קריאה: "אני הוא הילד".
כעת עמד ליד הדלת והכין את עצמו בחיל וברעדה להיכנס פנימה. כל כותלי חדר ה'יחידות' היו מכוסים ארונות ספרים, חוץ מהמקום שבו ישב הרבי עצמו. בהגיע תורו של ר' יצחק, פתחתי את הדלת והוא נכנס. סגרתי אחריו את הדלת, אך לא לגמרי – השארתי סדק קטן כדי שאוכל לשמוע את הנעשה.
"צא וחשוב כמה מכשולים גרמת על-ידי משפט אחד, שאין אתה מעריך כראוי את משמעויותיו והשלכותיו. ראשית, דיברת לשון-הרע. שנית, גרמת לשמיעת לשון-הרע. שלישית… רביעית.. וחמישית..
או "איך הרבי צפה את מבצע "תשורה" בשנת 1968?"
