Opposite Marshiangdy hotel

(Close to Vishaly hotel), Thamel, Kathmandu,

מחורבן לבנין

כשלפעמים אנחנו מרגישים חורבן בחיים שלנו, יש על מי להסתכל ולנסות להפנים כיוון דרך של עשיה ובניה

כמעט תמיד, אנשים לא מגיעים לתהליך אימון כי פתאום קבלו הארה משמים שדוחפת אותם להשתלם, להתמקצע, להיות טוב יותר במה שהם יודעים, יכולים ומסוגלים.

אנשים מגיעים לתהליך אימון רק כאשר הם נמצאים בעמדה נחותה של קושי המלווה באינספור רגשות קשים: תסכול, מרירות, כאב, כעס וכהנה רבות. הם מרגישים אבודים, חשים שנמצאים במצב שהם אינם יכולים להמשיך עוד את חייהם במצב בו הם נמצאים. הם חשים סוג של חורבן.

פעמים רבות כאן צצה בעיה נוספת: חוסר אימון עצמי. אנשים לא מאמינים שהם מסוגלים באמת להפוך את הקערה על פיה ולשנות את התמונה מקצה לקצה. אפשר ללחוש לו באוזן או להכין שלטים שהוא הכי מוכשר וכמה הוא מוצלח, והכי הכי… אבל כשאדם לא מאמין ביכולת שלו – קשה לשכנע אותו אחרת.

ברוח ימים אלו שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, מן הראוי להציץ בסיפור תלמודי, שם אפשר למצוא פתרון להתמודדות עם שתי הבעיות הללו – חורבן אישי וחוסר אימון ביכולות שלנו.

רבי עקיבא וחבריו הגיעו מול הר הבית, ראו שועל יוצא מקדשי הקודשים. מדובר בחבורה של תנאים קדושים שבכוחם אפילו להחיות מתים. חבורה מעניינת בהטרוגניות שבה: רבי אלעזר בן עזריה היה כהן מיוחס ודור עשירי לעזרא (זו הסיבה שנבחר לנשיא ישראל על אף גילו הצעיר). רבי יהושע היה לוי מן המשוררים בבית המקדש, בהחלט ייחוס רם מעלה. רבן גמליאל היה נשיא ישראל צאצא לשבט יהודה, והרביעי שבחבורה – רבי עקיבא שהיה בעל "היסטוריה מרשימה" של "מי יתנני תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", או בלשון חז"ל "בן גרים".

נוכח השועל היוצא לו בשאננות מקודש הקודשים – כולם בוכים, ולא פלא. רק רבי עקיבא מחייך. התגובה של רבי עקיבא שונה משלהם. בעוד חבריו היו 'מיוחסים' שהתחילו את חייהם באצולה של עם ישראל, הוא היה "עם הארץ מדאורייתא" שהגיע מהפחות שבעם, אך דווקא בשל עובדה זו הוא ידע להסתכל נכון גם על מציאות שהיא קשה מנשוא: שיא השפלות בתוך שיא החורבן. הוא שעשה את הדרך הקשה מלמטה-למטה עד לדרגה הגבוהה, מבין שגם רגעים של שפל בחיים, הם רק קטע אחד מתוך אלפי אירועים שאנחנו חווים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות – אבל אף אחד מהם הוא אינו סוף פסוק.

הכי קל לשקוע ביאוש

ישבתי לא מזמן עם אברך כבן 30, נשוי ואב לחמישה שלומד חצי יום ובחצי השני מבלה עם ילדיו. הוא מספר כי מדי פעם הוא נופל לדכאון ולעצב שמשתלט עליו. הוא תולה את הסיבה בכך שהוא לא ממצה מספיק את כשוריו; הוא חש בזבוז והחמצה עם חייו. כשזה קורה הוא נופל לתוך 'בועה' וננעל עם עצמו. הוא מבין שזה לא בסדר ולא יודע איך לצאת מזה.

לא פעם אני פוגש אנשים שבגלל אירועים שונים שפקדו אותם, הם רואים הכל שחור משחור. הם בטוחים שהכל נגמר, ובמצב הזה הם אינם מסוגלים לראות מוצא או תקווה איך להמשיך הלאה. אז נכון שקשה, ונכון שלעתים עוברים חוויות מטלטלות, אבל היכולת שלנו כבני אדם היא להרים את הראש מרגע הקושי ולהשקיף קדימה ולראות שיש עוד דרך ארוכה שבה אפשר לשנות מציאות, אפשר ליצור, ליזום, לבנות ולפרוץ קדימה. הקב"ה נתן לנו את הכוח ליצור מציאות ולשנות אותה. בידינו הדבר.

הולכת חבורה חכמים אלה ושומעת את "קול המונה של רומי"; השעה לא טובה לעם ישראל אך טובה לאויבי ישראל שהחריבו את המקדש. זה מצב מייאש, מעציב ומדכא. חכמים בוכים בצדק – אבל רבי עקיבא משחיל להם מסר סמוי בשאלתו "מפני מה אתם בוכים", מה יעזור לכם לבכות? בכי אינו מהווה פתרון, צריך לשנות את המציאות. הוא מציב להם אתגר שגם כשלא טוב – צריך לדעת שזה לא סוף פסוק ולדעת להסתכל קדימה – אני רואה אפשרויות, אני רואה רחובות גדולים שבהם יושבים זקנים מאריכי-ימים לצד אלפי ילדים משחקים – סמל של חיים מאושרים חסרי דאגה ("עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ורחובות העיר מלאו בילדים וילדות משחקים").

נכון, הכי קל לשקוע בבכי על מר גורלנו, לשקוע בביצת הייאוש ולהגיד ש"הכל אבוד" וכך לפטור את עצמנו מעשיה אקטיבית, עשיה שהיא בניה. רבי עקיבא בחייו, במעשיו ובאמרותיו מלמד אותנו אמירה מאד פשוטה אבל מהותית – כל נפילה היא הזדמנות וכל קושי שאנחנו חווים, מהווה קרקע נוחה לצמיחה מחודשת.

את השיעור החשוב הזה מלמד רבי עקיבא את אותם צדיקים 'מיוחסים' שכאלה, שנולדו עם כפית זהב בפה ופחות אותגרו בחייהם.

רבי עקיבא עצמו חווה בחייו משברים קשים מנשוא: הוא התחיל את חיי התורה שלו רק בגיל 40, עמל בלימודו ובנה בית מדרש בנוי לתלפיות ובו עשרים וארבעה אלף תלמידים – אבל יום אחד הכול נהרס ונחרב עד היסוד. גם המאבק שהוא הוביל עם בר כוכבא – נכשל כשלון גדול. לכאורה אבדה התקווה. אנשים אחרים בגילו (הוא היה אז יותר מגיל מאה) היו יושבים בפינה שקטה עם גמרא גדולה וכוס תה, ומעבירים איכשהו את הימים בלימוד כדי לשכוח מכל הצרות. אבל הוא נוסע לדרום ומתחיל הכול מההתחלה עם חמישה תלמידים.

וזה המסר שלו: "הכל צפוי והרשות נתונה". לכולנו יש את היכולת לשנות ולהוביל מהלכים גם מהמקומות הכי נמוכים בחיים שלנו.

"עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו – שהפיכת הענין הבלתי רצוי לטוב (ענין הנחמה), "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא", שייכת לרבי עקיבא דווקא, להיותו בן גרים, ולכן כשמדובר אודות הפיכת דבר בלתי רצוי בתכלית הירידה ביותר .. אזי חוזרים וכופלים "עקיבא .. עקיבא".

…"אין להתפעל ובודאי שלא להתייאש ח"ו מזה ששומעים 'קול המונה של רומי', ואפילו כשרואים את גודל הירידה ..עד למעמד ומצב ד'שועל שיצא מבית קדשי הקדשים'".

(הדרן של הרבי מסכת מכות, סוף סעיף כג). 

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.

לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות בטלפון 050-3541295: eimunmz@gmail.com

מערכת האתר

השאירו תגובה