Opposite Marshiangdy hotel

(Close to Vishaly hotel), Thamel, Kathmandu,

שקלים שאפשר למשש

כבר שנים ציבור העיוורים מתלונן על הקושי הגדול להבחין במישוש בהבדלים שבין שטרי הכסף. אמנם יש בשטרות סימון כלשהו, אבל מתברר שהשימוש בשטרות מטשטש אותו, ובפועל אין העיוורים יכולים לדעת בעצמם את ערך השטר הנמסר לידיהם. הבעיה הזאת אמורה להיפתר בסדרת השטרות החדשה שינפיק בנק ישראל, והדבר בא על-פי בקשה אישית של עיוור.

כשפגש חגי לוי, עיוור, אב לשישה, תושב שכונת רמות שבירושלים, את ירח טוקר, ששימש כדובר יו"ר ועדת הכספים, וסיפר לו על הקושי שלו לזהות את השטרות, ועל הסימנים המיוחדים שעושים בעבורו על השטרות שבכיסו, כדי שיוכל לדעת איזה שטר לתת. טוקר העביר את העניין הלאה, ונגיד בנק ישראל החליט להיענות לאתגר.

רפלקסולוגיה בלי עיניים

"אני עיוור, ובכל יום אני מודה על כך מחדש לקב"ה. זה מה שנתן לי ה', ואני לא מתבייש בכך" – במילים האלה פותח חגי את שיחתנו. הוא נולד בקריית-מלאכי,ומיד אותרו אצלו בעיות ראייה קשות. בהיותו בן שש איבד את ראייתו לגמרי. הוא למד ב'בית חינוך עיוורים' בירושלים ורכש כלים להתמודדות עם אתגרי החיים.

כשבגר, למד רפלקסולוגיה. "התחברתי מאוד למקצוע הזה, ואני עוסק בו עד היום", מספר חגי. "אני מטפל באנשים הסובלים מבעיות גב וכדומה. לא צריך לראות כדי להתמקצע בעבודה הזאת". הוא הקים משפחה לתפארת, וברקע נשמעים קולות הילדים המשחקים לצידו, לאחר שובם מהלימודים.

הומור עצמי

לצד עבודתו נעשה מרצה מבוקש בבתי-ספר. "אני פותח כל הרצאה במתן הודיה לה'. מי ששואל למה קרה לו כך או אחרת, מפקפק באמונה", הוא אומר. ההרצאות האלה מספקות סיפורים מרגשים. "בסוף אחת ההרצאות, שבה דיברתי על הצורך להודות לה' על כל מה שאנחנו מקבלים, בלי טרוניות, ניגשה אליי ילדה שגורשה מגוש-קטיף ואמרה: 'אתה רואה באמונה ואני עיוורת באמונה'. אני משתמש הרבה בסיפור הזה כדי להמחיש את המסר".

דבריו של חגי נשמעים ברכות: "התושבים בשכונה נהנים תמיד לדבר איתי. אברך אחד אמר לי שהצלחתי לשנות רחוב שלם בהארת הפנים שאני מקרין לכל אחד ואחד. לפני כמה חודשים הלכתי ברחוב, ונתקלתי בעובר-אורח. אמרתי לו בהומור: 'סליחה, שכחתי את המשקפיים שלי בבית'… האיש נהנה, צחק, ושמח".

מסביר לילדים

את האמונה והביטחון שלו הוא זוקף לזכות אימו. "כשהיא הבינה שיש לה ילד הסובל מקשיי ראייה, החליטה שהוא יהיה כמו כולם. היא תמיד דחפה אותי להצליח. וב"ה אני חי כמעט כאדם רגיל. אני מקפיד כל הזמן שילדיי לא ירגישו שום חֶסֶר בְאבא שלהם. אני מדבר עם הילדים על הבעיה שלי, מסביר להם ומשתף אותם, ולפעמים אפילו צוחק על הבעיה. והילדים מקבלים את זה נהדר".

סיפור השטרות, לדבריו, הוא בבחינת התקדמות ניכרת בצעדיה של החברה לקראת קהילת העיוורים. "אני מחפש את האור, לא את החושך. עושים בשבילנו הרבה, ואני מקווה שכך יימשך. בסך-הכול אין כיום הרבה דברים שחסרים לעיוור. החברה בישראל אוהבת אותנו מאוד ותומכת בנו", הוא מפרגן.

מערכת האתר

השאירו תגובה