Opposite Marshiangdy hotel

(Close to Vishaly hotel), Thamel, Kathmandu,

תפילין או שוקולד

בהיותו כבר מחוץ למחסן, מעד. מהחבטה התעורר השומר והחל לדלוק אחריו, אך זה הצליח לחמוק ממנו, ואף לטמון את אוצרו מאחורי הצריף

הוא נולד בעיירה אוסיאקוב, במחוז ויילון שבפולין. בן יחיד היה להוריו, ונולד זמן-מה לאחר מאורעות תרפ"ט, שהתחוללו אז בכמה מערי ארץ-ישראל. לאות הזדהות עם אחיהם יושבי הארץ החליטו הוריו, שכל ימיהם השתוקקו לחונן את עפר ארץ-הקודש, לקרוא לבנם – בן-ציון.

בן-ציון היה ילד שקדן ורציני, שלא הִרבה להתרועע עם בני-גילו. אחד הדברים המעטים שבהם שיתף את חבריו, היה הבטחת הוריו כי את בר-המצווה שלו יחוג בארץ-ישראל. בעיני רוחו דימה את עצמו נושא את דרשת הבר-מצווה שלו לפני זקני ירושלים וחכמיה…
היטלר יימח-שמו גדע את חלומותיו של בן-ציון. כבן עשר היה כשפרצה מלחמת-העולם השנייה, וכבר חרב עליו עולמו. מיד בראשית המלחמה, באחת ממנוסות הבהלה של התושבים, נרצח אביו מול עיניו ומול עיני אמו, בידי קלגס נאצי.
מרוב צער נפלה האם למשכב, ובן-ציון נהפך על-כורחו למקור המחיה שלו ושל אמו. הוא עבד בפינוי הריסות, בטיאוט הרחובות ועוד כיוצא בזה. אף-על-פי-כן לא נשמעה מפיו כל טרוניה. על-אף גילו הצעיר קיבל עליו את הדין באהבה. כך נמשכו הדברים כשנתיים.
יום אחד, בקיץ תש"א, ארגנו הגרמנים מסע של ציד וחטיפה. בן-ציון היה בין הניצודים. עם אלפי יהודים מעיירות נוספים הובא הילד למחנה-עבודה בסביבות פוזן.
ליבו של בן-ציון נקרע על הפרידה הכפויה מאימו החולה. נחמה פורתא מצא בזוג התפילין שהניח אחריו אביו, ושזה זמן נהג לשאתן עמו לכל מקום ומקום, על כל צרה שלא תבוא. שיחק לו גם המזל שנבחר להיות משרתו האישי של פול, מפקד השומרים במחנה. פול חיבב אותו, ולפעמים אפילו הושיט לו פירורי לחם שהותיר מארוחתו.
אסירי המחנה עברו חיפושים דקדקניים, ובכל-זאת הצליח בן-ציון, בתחבולות, להשאיר את זוג התפילין שלו ברשותו. במחנה התקרב מאוד לחבורה החסידית, שחבריה לקחוהו לחסותם.
השבועות והחודשים נקפו, ובן-ציון החל להתכונן נפשית לבר-המצווה שלו ולרגע המאושר שבו יזכה להניח לראשונה את התפילין היקרות. אברך תלמיד-חכם אחד, מהעיירה קלטשב, אף לימדו פלפול, כ'דרשת בר-מצווה'.
בוקר אחד, כשכל אסירי המחנה היו במקומות עבודתם מחוץ למחנה, ערך מפקד המחנה, איש האס-אס גרוס, חיפוש מדוקדק בצריפים. הוא ואנשיו חיפשו וחיטטו בין הדרגשים ובשאר מקומות המסתור, והחרימו כל מה שהצליחו היהודים להסתיר מעיניהם – סידורי תפילה, טלית ותפילין, פריטי לבוש, דברי מאכל, מכתבים, תצלומים משפחתיים וכיוצא באלה.
בערב, כשחזרו האסירים עייפים ושבורים בגופם ובנפשם וראו את שעוללו להם הגרמנים, פרצו ביללות-ייאוש. גדול מנשוא היה גם כאבו של בן-ציון, כשהתברר לו כי אוצרו הגדול נעלם ואיננו.
בשעת לילה מאוחרת, כשכל המחנה היה שקוע בתרדמה עמוקה, התגנב בן-ציון בצעדי-חתול שקטים אל צריף המחסן של המחנה. בזריזות בלתי-רגילה השתחל דרך החלון המסורג אל תוך המחסן. לאחר שעה קלה מצא את מבוקשו. בקושי הצליח להחניק את קריאת הצהלה שכמעט נתמלטה מפיו.
בהיותו כבר מחוץ למחסן, מעד ונפל. מחבטת הנפילה התעורר אחת ה'וואכמנים' (שומרי המחנה) שהיה בסביבה. הלה החל לדלוק אחר בן-ציון, אך זה הצליח לחמוק ממנו, ואף לטמון את אוצרו מאחורי הצריף.
ואולם נראה כי ה'וואכמן' הצליח לזהות את צלליתו של בן-ציון, משום שלמחרת, בעת מִפקד-הערב, נצטווה בן-ציון לצאת מן השורה.
"מדוע פרצת אתמול למחסן?", דרש מפקד המחנה לדעת.
"חשבתי שיש שם שוקולד", ענה לו בן-ציון.
המפקד לא השתכנע מהתשובה. "יהודי קטן", צווח עליו, "אמור את האמת שאם לא-כן נתלה אותך!".
"אמרתי את האמת", התעקש בן-ציון.
לאחר השתדלות רבה ושלמונים לכיסו של המפקד, הצליחו להמתיק את גזר-דין המוות שהיה צפוי לבן-ציון, במלקות. הוא נאלץ לספוג על גבו החשוף חמישים הצלפות אכזריות, שפצעו את בשרו עד זוב דם. גם במהלך ההלקאה הציע לו מפקד המחנה להודות על האמת ואזי יסולח לו. אבל בן-ציון חשש לאבד את אוצרו והעדיף לקבל עליו את הייסורים הקשים, בדממה.
כחודש ימים לא היה מסוגל להניע יד או רגל. אולם גופו הצעיר התגבר, ואט-אט חזר לאיתנו. הוא היה מאושר על שהצליח להציל את זוג התפילין היקר, שאותו ירש מאביו הקדוש.
בן-ציון לא הספיק להניח תפילין זמן רב מדיי. הוא הוצא להורג, עם עוד כשמונים יהודים, ביום-הכיפורים תש"ג, במחנה שוואנינגן. ה' ייקום דמו ותהי נשמתו של נער אמיץ וקדוש זה צרורה בצרור החיים.
(על-פי 'בקדושה ובגבורה' מאת יהושע אייבשיץ)
התוכן באדיבות צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות

מערכת האתר

השאירו תגובה