"וישלח יעקב מלאכים", הנושאים עמם מסר "אל עשיו אחיו": אין לי כל כוונות רעות בנוגע אליך ; ראה, יצחק אבינו ברך אותי באומרו: "ויתן לך . . מטל השמים ומשמני הארץ", ומה יש לי בפועלו – ויהי לי שור וחמור", שאינם לא מן השמים ולא מן הארץ…
חוזרים המלאכים אל יעקב ובפיהם ידיעה מרעישה: עשיו אחיך מתקדם לקראתך כשפניו למלחמה "וארבע-מאות איש עמו"! יעקב מתמלא אימה, ומכין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה. הוא נערך אסטרטגית, ומחלק את משפחתו לשני מחנות, במחשבה, שאף אם יכה עשיו את מחנה האחד, יציל לפחות המחנה השני… . אחר, ניגש הוא לתפילה לפני ה', ויחד עם זאת אינו זונח את הדרך הפרלמנטרית, ושולח עם המלאכים מתנה מכובדת – דורון – עבור עשיו, שמא יתרצה בה.
יעקב שולח את המנחה לפניו, ובמשך הלילה מצליח לעבור עם משפחתו את נחל יבוק. לפתע הוא מוצא את עצמו נאבק עם מלאכו של עשיו אשר מפריע לו בדרכו. תוך כדי מאבק נוקע יעקב את ירכו, ובסופו של דבר הוא זוכה לברכה מפי המלאך המוסיף לו בהזדמנות זו שם חדש – ישראל.
הבוקר בא, והנה מגיע עשיו, רואה את פניו הנפולות של יעקב ומרחם עליו, רץ לקראתו, מחבקו ומנשקו. עשיו שעשה הכרה עם משפחתו של יעקב ומזמינו לנסוע אחריו ולבקר בביתו, בשעיר. יעקב מתחמק באלגנטיות מהזמנה זו, בנימוק משכנע, התולה את מחויבותו לפסוע לאיטו בשל ילדיו הקטנים. האחים נפרדים, ויעקב מתיישב בסוכות.
בתו של יעקב, דינה, מוצאת חן בעיני אחד מבני הארץ, שכם בן חמור וזה מחליט להתחתן עמה. הוא מבקש מאביו, חמור, להתדבר עם יעקב על מנת שיקחהו כחתן לבתו. יעקב ובניו שומעים את הדברים ומתעצבים אל לבם. חמור מצידו מוכן לתת הכל עבור דינה. בני יעקב מחליטים לעבוד בצורה דיפלומטית, ובצורה מנומסת הם מסבירים לחמור שבכדי שיהיו בינהם קישרי חיתון חייבים הוא וכל בני עירו – להימול!
חמור מתמלא מרץ ומשכנע את אנשיו בכדאיות המילה, שכן בזה תפתח הדרך לסחור עם משפחתו העשירה של יעקב. דבריו משכנעים, ובני העיר – שלם שמה – מלים את עצמם. ביום השלישי למילתם, "בהיותם כואבים", לוקחים בני יעקב, שמעון ולוי, איש את חרבו, מגיעים לשלם, הורגים את כל הזכרים שבה ומחרימים את רכושם.
יעקב שומע את אשר נעשה, ירא שמא עתה ילחמו בו תושבי האזור, ומחליט לעבור דירה, לבית א-ל. כאן הוא מטהר את בניו מאלקי-הנכר (עבודה-זרה) שנמצאו בשלל אנשי שלם.
האלוקים מתגלה אל יעקב ומברכו "… פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו". רחל, אשתו של יעקב, מתקשה בלידתה ונפטרת בשעת הלידה, לא לפני שהיא מספיקה לקרוא את שמו של הרך הנולד – בנימין. יעקב קובר אותה בבית-לחם ושם מציבה על קבורתה – "היא מצבת קבורת רחל עד היום".
הפרשה מסיימת בפטירת יצחק בגיל מאה ושמונים שנה ; קבורתו במערת המכפלה אשר בחברון ; ובסקירה משפחתית של תולדות עשיו.
