Opposite Marshiangdy hotel

(Close to Vishaly hotel), Thamel, Kathmandu,

קורח של קרקא

האדמה נפערה ובלעה איש ואשה, ממש כמו שקרה לקרח ועדתו, כאשר חלקו על משה רבינו.

בככר השוק המרכזי של קראקא, שבפולין, היה שטח אדמה בקוטר של כ15- מטר מגודר בחומת אבנים עגולה. תושבי קראקא סיפרו שבמקום זה נפערה האדמה ובלעה איש ואשה, ממש כמו שקרה לקרח ועדתו, כאשר חלקו על משה רבינו.

ומעשה שהיה, כך היה:

בשנת ה'קכ"ג (1363-5123) כיהן הגאון הצדיק רבי יצחק כרבה הראשי של קראקא. רבי יצחק היה גאון גדול ותלמיד חכם מופלג. הוא הגיע מגרמניה, ממנה גורש יחד עם כל יהודי המקום.

באותם ימים, קראקא השתייכה לאחד מנסיכי פולין. הנסיך העסיק מנהל-עסקים יהודי, אף הוא מגרמניה, כהן, ושמו שלמה זליגמן, אדם קל דעת ומנותק מחיי תורה ומצוות. במשך הזמן, התבולל שלמה יותר ויותר בין חבריו הפולנים, עד כדי כך ששינה את שמו ל'זיגמונד' וחי את חייו כמו יתר שכניו הפולנים.

כאשר החליט זיגמונד להתחתן, לא הפריע לו לשאת גרושה, דבר שהתורה אוסרת בתכלית. בחוצפתו כי רבה פנה זיגמונד אל הרב של קראקא בבקשה שיערוך להם את ה'חופה וקידושין'. כאשר תיחקר הרב את זיגמונד על מוצאו והתברר שהוא כהן, ניסה הרב לשכנעו לא להתחתן עם גרושה.

זיגמונד לא השתכנע. עובדת היותו כהן, לא דיברה אליו. הרעיון שכהונתו מונעת ממנו מלשאת את בחירת ליבו לאשה – לא נראה בעיניו כלל. הוא היה רחוק מיהדות, לא קיים את חוקי התורה ולא שמר את מצוותיה. מה לו ולאיסורים כאלה? – התרעם. בעזות הוא אף אמר שהוא מוותר על הכהונה שלו. הוא לא הבין מדוע הרב מסרב לערוך להם חופה. הרב ניסה להסביר לו שוב, כי חלק מתפקידו כרב הוא למנוע ממנו לעבור עבירה. גם אם יהודי אינו שומר את כל תרי"ג המצוות, אין פירוש הדבר שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו.

זיגמונד הודיע לרב, שאם הוא יסרב להשיא אותם, הוא יקח את בחירת-לבו לעיר אחרת, שם יחתנו אותם בלי כל בעיה.

משראה כי לא יצליח להניא את זיגמונד מביצוע מחשבתו הרעה, הזמין הרב את קרובי משפחתה של האשה. הוא הסביר להם את חומרת הענין, שבאם חלילה יינשאו זה לזה, הרי הם מסתכנים בסיכון רב, היות שדבר הנוגד את התורה אינו מתקיים, וצעד גורלי זה יגרום רק צער ועגמת נפש.

קרובי המשפחה, שהיו סוחרים אמידים, קיוו לקשור קשרי מסחר עם זיגמונד ודרכו עם הנסיך, ובדרך זו לבנות את עסקיהם. הם לא היו מעוניינים בביטול השידוך, אדרבא, הם קיוו שהשניים ינשאו, ואז יתהדקו קשרי המסחר שלהם עם זיגמונד, החתן, והנסיך. "הרב מחמיר מדי," טענו, "מערים קשיים ללא צורך ומפריע לאושרו של הזוג".

הרב עמד על דעתו והורה להכריז מעל הבימה בבית הכנסת כי קיים איסור חמור על נישואין אלו ואין לסייע לבני הזוג להינשא, שהרי זה בניגוד מוחלט לחוקי התורה ואם חלילה, ינסה מישהוא לתת יד לדבר, הרי הוא מוחרם ומנודה.

הרוחות געשו ורעשו, והקהילה התפלגה לשניים. רוב היהודים צידדו בעמדתו של הרב, אולם היו גם כאלה, וביניהם קרובי המשפחה העשירים, שטענו, כי הרב מחמיר מדי.

כששמע זיגמונד על הכרזתו של הרב בבית-הכנסת, התמלא בכעס. הוא הלך אל הנסיך וסיפר לו, כי הרב מיצר את צעדיו ואינו מרשה לו להנשא לבחירת ליבו, בגלל דבר פעוט, חסר-חשיבות, שבחוקי התורה. הנסיך הרגיע את ידידו היהודי באומרו, שאין כל מקום לדאגה. הוא יסדר את הענין על הצד הטוב ביותר.

למחרת הזמין הנסיך את הרב ואת הבישוף. הרב נענה ובא לפגישה בליווי אחד מנכבדי הקהילה בקראקא.

כשהגיעו לארמון מצאו שם את הנסיך ואת הבישוף. פנה אל הרב ושאלו, מדוע הוא מסרב לחתן את זיגמונד עם בחירת ליבו, הגרושה. הרב חזר על דבריו, אותם השמיע באזני זיגמונד. על-פי חוקי התורה אסור לכהן לשאת גרושה, והוא בתור רב, אינו מוסמך לשנות דבר מההלכה הפסוקה, ואם יש לו טענות, שיפנה אותם להקב"ה ולא כלפיו, הרב, הממלא את תפקידו.

הנסיך הפנה מבט אל הבישוף בשאלה, האם דברי הרב כנים וצודקים. הבישוף, שהיה שונא ישראל מושבע, שמח על הזדמנות הפז, שניתנה לו, בכדי לפגוע בכבוד הרב וביהודים בכלל. הוא השיב שאמנם איסור זה מופיע בתורה, אך חכמי התלמוד כבר שינו הרבה דברים, ואם הרב היה רוצה הוא היה משנה גם הלכה זו.

רבי יצחק הכחיש את דברי הבישוף ואמר כי התורה שבעל פה אינה יכולה לסתור את התורה שבכתב. כל מה שבתורה שבעל פה חייב להיות מעוגן בתורה שבכתב.

הבישוף התרגז והחל לקנטר את הרב בזלזול ולעג. הוא שאל שאלות קנטרניות על היהדות, אך רבי יצחק שהיה גאון והכיר את דרכם של המקשים למיניהם השיב לבישוף כמידתו.

שיחתו של הרב התנהלה דרך מתורגמן כך שלנסיך היתה הזדמנות להתרשם מחכמתו של רבי יצחק. הבישוף לא יכל לסבול את הרושם החיובי שעשו דבריו של רבי יצחק על הנסיך והחל לנהל ויכוח קולני עם הרב, העליב אותו ואת הדת היהודית. לאחר שהרב השיב לבישוף מנה אחת אפים, סיכם הנסיך, שלא רצה שיראה כאילו הרב ניצח בויכוח את הבישוף, כי על הרב לערוך את טקס הנישואין של הזוג, הכהן עם הגרושה.

הנסיך פנה אל הרב ואמר: "גם אם התורה שלכם אוסרת על כהן לשאת גרושה, מכיון שזיגמונד מוותר על הכהונה אני פוקד עליך לחתן את זיגמונד ובחירת-ליבו, הגרושה, ולא להפריע למהלך חייהם".

רבי יצחק לא השפיל את מבטו אלא השיב בקול שקט והחלטי לנסיך: "בחפץ לב הייתי ממלא את רצונך בכל ענין, הוד מעלתך, אך בענין זה קיימת סמכות עליונה יותר, בורא העולם, שרצונו הוא הקובע. התורה אוסרת נישואי כהן וגרושה ואני לא אתן את ידי לכך. לכן אני נאלץ לסרב לפקודתך, ולא אעמיד חופה לבני הזוג".

הנסיך התמלא זעם. "אני עומד על דעתי שעליך לערוך את החופה לבני הזוג. אנחנו כבר נראה, רצון מי יקום!".

עברו ימים והרב מתמיד בסירובו לערוך חופה וקידושין לזיגמונד והגרושה. יום בהיר אחד הגיעה פלוגת חיילים מזויינים אל בית הרב, בידם פקודה מהנסיך, לקחת את הרב בכוח לככר השוק שבמרכז העיר.

שם, תחת כיפת השמים עמדו זיגמונד, החתן, והגרושה, הכלה, לבושים בגדי הדר ומוכנים לרגע הגדול. סביבם התגודדו המחותנים, בבגדי חתונה מפוארים ועל פניהם ארשת של נחת, שביעות-רצון ושמחה לאידו של הרב שיסדר את נישואיהם, וקהל גדול, יהודים ולא-יהודים, שבא לצפות בסקרנות במחזה הגדול ולראות איך יפול דבר.

כאשר הגיע הרב בלווית החיילים לכיכר המרכזית, בצעדים מאוששים ניגש הישר אל מקום עמדם של החתן והכלה, פנה אליהם ואמר בהחלטיות: "אינני מתכונן כלל וכלל לערוך את החופה המנוגדת לחוקי התורה, אף אם אצטרך לשלם על-כך בחיי".

דברי הרב נאמרו לשווא. החתן, הכלה והמחותנים לא ויתרו וזרזו בגאווה מופגנת את הרב, על-מנת שיערוך להם את הטקס ללא שהיות.

ברגעים אלה, כשנראה היה, כי כלו כל הקיצין, הרים הרב הישיש את עיניו השמימה ושפתיו לחשו תפילה חרישית: "ה' אלוקי אברהם יצחק וישראל, קדש את שמך ברבים ויוודע כי אתה אלוקים בישראל וכי יש בעל-בית לבירה. ענני ה', ענני, וידעו כל העם הזה כי אתה ה' אלוקים ובדברך עשיתי את הדברים האלה".

אך סיים הרב את תפילתו, והארץ החלה לרעוד… ולפתע, נפערה האדמה תחת מקום עומדם של החתן והכלה, ועוד לפני שמישהוא הספיק לקלוט מה קורה, נבלעו השניים במעמקיה. פחד מוות נפל על כל הנוכחים, קולות הצעקה שלהם נשמעו למרחקים ושיוו למקום אופי של שדה-קטל, והנה… האדמה, שפתחה את פיה ובלעה את הזוג, שוב סגרה את פיה וכלל לא ניכר, כי מאורע מזעזע התחולל במקום דקות ספורות קודם. החיילים ההמומים תקעו את חרבם סביב המקום, בו נבלעו בני הזוג, והלכו אל הנסיך כדי לספר לו מה ארע.

הידיעה המרעישה התפרסמה חיש מהר בכל העיר, והמקום היה כמרקחה, אנשים, נשים וילדים הגיעו כדי לחזות במו עיניהם במקום המוזר. הידיעה הגיע אף לאזני הנסיך, שאף הוא נדהם ונוכח לדעת, כי הרב הוא איש קדוש ומיוחד. כעת הצטער על התנהגותו ורצה לבקש את סליחתו של הרב הישיש.

מיד שלח הנסיך שליח את הבישוף, כדי לבקש את עצתו בענין. אולם כשהגיע השליח לכנסיה שלו, מצא את הבישוף סגור בחדר קטן. הבישוף יצא מדעתו, מיד לאחר ששמע על בני הזוג שנבלעו באדמה, הוא החל לדפוק את ראשו בקיר, עד ששני כמרים נאלצו לסגור אותו בחדר נפרד.

מששמע הנסיך שהבישוף שלו השתגע, החליט, כי עליו ללכת מיד אל הרב ולבקש ממנו סליחה ומחילה.

הרב קיבל את סליחתו של הנסיך ואמר לו, כי הוא אישית לא נפגע מדבריו, ופגיעתו באמונה היהודית נבעה משנאה עיוורת שהושרשה בליבו מילדות. הרב סרב בתוקף לקבל מהנסיך כל פיצוי. "אולם בקשה אחת לי אליך", אמר הרב, "היות שעל-פי חוקי התורה אסור לכהנים לעבור במקום בו יש קבר, אבקש ממך לגדר סביב המקום, בו נקברו שני האנשים, בחומת לבנים".

"אשתדל לעשות זאת בהקדם, כבוד הרב", נענה הנסיך. "חומה זו תהיה תזכורת נצחית לכל רואיה, ואף תהווה תמרור אזהרה, לבל יזלזלו בתורת ישראל ובחוקותיה".

כך הוקמה המצבה המוזרה על קברם של בני הזוג האומלל, שחיפשו את אושרם המדומה.

עוד שנים רבות באו אנשים מקרוב ומרחוק, כדי לראות את המקום בו ארע הנס עם "קורח" מקראקא.

מערכת האתר

השאירו תגובה