השמש שוקעת לה מאחורי גבינו. נחבאת בינות להרים מושלגים. מותירה פסים אדומים זוהרים על שמיים ברקע כחול עמוק.
אני יושבת על הספה הסגלגלה יחד עם מור, אושרית, נגה, טלי, לירון ואסנת. ראשינו נשען בנוחות על הכריות המרופדות. מדובר בבנות מקסימות ואיכותיות. למעט תל אביבית אחת, כולן בנות קיבוץ קטן בצפון הארץ. אנו מנהלות שיחות עמוקות ומענינות במיוחד . לבנות בהרכב הנוכחי זוהי פחות או יותר הפעם הראשונה בה הן משוחחות פנים אל פנים עם אישה דתית- חרדית. מטבע הדברים ישנן אין ספור שאלות שצצות ולא מעט דברים שהן היו רוצות להבין טוב יותר. כמו תמיד, אני שמחה על ההזדמנות הנהדרת שיש לנו כאן ללבן סוגיות ולהאיר עיניים. לנתץ סטיגמות ולחבר לבבות.
אל בית חב"ד נכנסים כעת חבר'ה מבוגרים בגיל הזהב, קבוצה מאורגנת שהגיעה לתור את נפאל בשמונה ימים. חלקם שעונים על מקלות הליכה מגולפים, כובע מצחיה צהוב על ראשם.
הם מוחים את הזיעה ממצחם. מקבלים לימונדה קרה ומתחילים לשוחח עימנו על דא ועל הא ..
הם מנציחים את המקום והרגעים כשידם רוטטת על מסרטת הוידאו ומספרים ששמעו הרבה על בית חב"ד קטמנדו וחיכו לבוא ולראות בעיניהם את הביחד המיוחד המתרחש בין כותליו.
"הרבנית נמצאת כאן מידי פעם?", מתענינת זהבה המדריכה אצל הבנות שעל ידי.
הן מחיכות ומסבירות לו שזו שקיבלה את פניהם, היא אשת הרב.
יחיאל מגרד את פדחתו באי שקט, דליה מקמטת את מצחה, ששונה וזהבה מביטות בי באי אמון יחד עם שאר החבורה המבוגרת" הבנו שאת חלק מהצוות כמובן .. אבל .. משהו לא מסתדר לנו פה" אומר יחיאל לבסוף. "את .. את יושבת עם הבנות.. אז .. אז חשבנו שאת יחד איתן", מגמגת תקווה.
"אני יחד איתן כמובן" אני משיבה בחיוך", תעיד הספה אשר נושאת אותנו בדממת מושבים כבר שעות ארוכות"
"לא " אומרת דליה "חשבנו שאתן חברות".
"בטח!" אני משיבה.
"חברות טובות!" מוסיפה מור.
באותו רגע מצלצל הטלפון. אני מרימה את האפרכסת ומקשיבה בחצי אוזן להמשך השיחה בניהם.
"אבל אתן לא דתיות', נכון?", הם ממהרים לשאול את הבנות.
"לא. ממש לא".
"כי אנחנו רואים אותכם יושבים וצוחקים איתה והיא בטח ממש דתיה. בעצם.. רבנית.. איך אתן מסתדרות?!?!".
והנה אני שומעת את נגה מסבירה שהלואי ובארץ שלנו יהיה כמו כאן. שהיא נסעה לטיול רחוק בקצה העולם ונחשפה למשהו קרוב כל כך … אסנת מספרת שהיא נוכחה לגלות שהשנאה היתה תולדה של חוסר ידע ושפה אין חילונים ואין דתיים, ישנה אהבה בין יהודים ולב רחב ופתוח.
ואושרית ולירון מוסיפות שמעולם לא חשבו שימצאו עצמן בסיטואציה כזו. לא חשבו בכלל להכנס לבית חב"ד רק ראו שכולם הולכים וזו נקודת מפגש של המטילים הישראלים ו…מאז הן פה.
טלי מספרת שהנה רק אתמול היא טלפנה להורים וסיפרה להם בהתרגשות על הקשר שלה איתי. הם גמגמו לה בטלפון באי נוחות, רק אז הבינה איך דברים שרואים משם לא רואים מכאן. וכמה טוב לה.
ואני? גם לי טוב. ולמרות שאני שומעת את זה כל כך הרבה פעמים, אושר מציף את ליבי.
יודעת הרי שפסגת השאיפות של הרבי שלנו, זה שהבתי חב"ד בעולם שלו הם, היתה שכולנו נשב יחד כתף אל כתף.
חושבת בכאב על הארץ היפה שלנו, זו שרגבי אדמתה אדומים הם וקול דמי אחינו זועק מתוכה.
לו רק כרינו אוזן לזעקתו של האח, יכולנו לשמוע שאל הביחד שלנו הוא מתחנן. כי רק ביחד נוכל..
היום יותר מתמיד!!!!
