Opposite Marshiangdy hotel

(Close to Vishaly hotel), Thamel, Kathmandu,

“מצאתי בחב"ד את אשר אהבתי"

במילים ספורות מגדיר ר’ דרור כהן, שליח נמרץ במושב “אביבים” שבצפון את סיפור התקרבותו לרבי כבר בילדותו הבלתי-נשכחת ב’קטמון’ בירושלים התחילו לנקר בו הספקות בדבר החינוך שקיבל, וכאשר צפה בנערותו בהצגה מרתקת בשם ‘אותות ומופתים’, החליט לבקר בצפת, משם - קצרה

תשרי תשמ”ז. המון רב של חסידים, ממלא את ההיכל הגדול שבבית-המדרש המרכזי – 770 בניו-יורק. ביניהם עומד ר’ דרור כהן, אברך צעיר שעומד נרגש ומברך בכוונה “שהחיינו”. זו הפעם הראשונה בה הוא זוכה לראות את הרבי.

הרבי נכנס לבית-המדרש, ומניף את ידיו אל-על, מסמן להגברת השירה, ושירה אדירה פורצת מאלפי פיות.

הרבי מגיע למקומו ומתיישב על הכיסא האדום המלכותי. הס מושלך באולם הגדול, והחזן מתחיל בתפילת ערבית. “הייתה זו חוויה מרטיטה”, נזכר ר’ דרור כהן, שנים רבות לאחר-מכן, “זו היתה הפעם הראשונה בו זכיתי לראות את הרבי”.

האושר שהיה נסוך על פניו באותה עת, העיד כי הוא מצא את מקומו. לאחר שעשה דרך ארוכה, בה נאלץ לדלג על מהמורות ומכשולים שנקרו בדרכו – מצא את מקומו הטבעי והשורשי, מתחמם באורו הגדול של הרבי נשיא הדור.

אז הוא היה בחור עם ספקות ולבטים. היום, הוא אב משפחה מאושר, פעיל נמרץ, צייר מוכשר, ולפני הכל: שליח ומנהל בית-חב”ד אהוב ומצליח.


ילד חוקר

דרור כהן, גדל בשנות ילדותו בשכונת “קטמון” בירושלים, שכונה חילונית טיפוסית במושגים של אז.

הוא אומנם גדל בשכונה הרחוקה מלהיות שומרת מסורת, אך ניתן לומר כי ידיעותיו ביהדות, ביחס לשכניו בני-גילו, היו רבות ועלו על כולם. הסיבה לדבר נעוצה בסב המשפחה שהיה שומר מצוות, ניהל אורח חיים תורני, והתגורר בשכונת “גאולה” בירושלים. אביו כבר נטש את אורח החיים הדתי, והפך לאיש “השומר הצעיר”. בשלב מאוחר יותר שימש שם דרור כמדריך.

כילד, הוא זוכר את עצמו כמרבה לחשוב ולחקור. על-אף שאלותיו הרבות על קיום העולם ודרכי-הטבע, מעולם לא הגיע למסקנה המתבקשת – שיש בורא-עולם שמנהיג את הכל. זאת בשל החינוך שקיבל כילד בבית-הספר בו למד. “כשלמדנו את סיפור יציאת מצרים, מוריי הסבירו את קריעת ים-סוף כתופעה טבעית, בהבאת דוגמאות והוכחות, כביכול. כך שנוצר מצב, שהתנ”ך הצטייר במוחי כספר היסטורי, ותו לא”.



אותות, מופתים ושיבה



אל הסבא מ”גאולה” היו בני המשפחה מגיעים בעיקר בשבתות וחגים, מחנים את הרכב סמוך לשכונה – על-מנת שלא לעורר את זעמם של התושבים – וצועדים רגלית לביתו של הסב. דרור הלך פעמים רבות עם סבו לבית-הכנסת, שם אף התפלל עמו. סבא היה מספר לו סיפורים על גדולי ישראל, ומשריש בו מעט אמונה, בניסיון לסדוק מעט את חומת הקרירות שנכפתה עליו בבית-הספר.

הקשר הרופף עם היהדות הצרופה נפסק כליל כשהגיע לגיל 12. סבא נפטר בשיבה טובה. הקשר האחרון עם היהדות נותק, ושומרי-המצוות הפכו בעיניו לאנשים אדוקים פרימיטיביים.


בדומה לכל נער לא-דתי מהשורה, הוא התגייס לצבא. בתחילה ניסה את מזלו בקורס טייס, וכשנכשל שם, ניסה מזלו ב”חיל הים”.


בצבא הוא פוגש לראשונה בחיילים דתיים. זו היתה הזדמנות נאותה לתהות על קנקנם של שומרי המצוות. למרבה הפלא הם התגלו כנחמדים ונעימים לשיחה, ובשל-כך הוא התקרב מעט ליהדות, בעיקר בזכות סיפורי-מופת שקרא על המהר”ל מפראג.

“אהבתי, ואני אוהב עד היום, מיסטיקה וקבלה”, מספר ר’ דרור. “החיילים הדתיים הציעו לי ספרים שונים ביהדות, ביניהם היה גם ספר שסיפר את קורות-חייו של המהר”ל. חייו סיקרנו אותי, ובעקבות קריאה בספרים הללו, התחלתי לשמור מצוות בהדרגה”.


בחיל הים שימש כטכנאי אלקטרוניקה בספינת-טילים, שם קרו לו מקרים נוספים שגרמו לו לחדש את הקשר שלו עם היהדות, אך לא היה בהם די כדי להופכו לחסיד מן השורה.


תפנית מהותית באורח-חייו, גרמה דווקא הצגת תיאטרון בשם “אותות ומופתים”.

“כשסיימתי את שירותי הצבאי”, הוא מספר, “שמעתי באחד הימים על שחקן תיאטרון מפורסם ומצליח, שיציג הצגה חדשה בשם “אותות ומופתים”. בשל שמו הטוב של השחקן, כמו-גם השם המקורי והמסקרן שבחר לתת להצגה, החלטתי לצפות בה. רכשתי כרטיס, ובערב המיועד עמד השחקן על הבמה, וסיפר את סיפור התשובה שלו. סיפורו היה מרתק, בייחוד כשהציג זאת עם כושר המשחק המדהים שלו.

“הוא סיפר גם שביקר בעיר צפת, ותיאר אותה בצורה מרתקת – כעיר עתיקה ומסתורית שצופנת בחובה הפתעות רבות. רציתי לבדוק את המקום מקרוב, והחלטתי לנסוע לשם”.


הוא הגיע לצפת ביום חם, והשמש הצפתית קפחה על ראשו. המקום התגלה לו – בדיוק כפי שתיאר זאת השחקן – כמקום מסתורי, מרתק וקסום. תחילה פקד מספר קברי צדיקים, ולאחר-מכן סייר בסמטאות העיר העתיקה. ריחם המשכר של עצי ההדר, כמו-גם המבנים העתיקים והיפים, גרמו לו לתחושה שלא הכיר עד אז. לראשונה בחייו טבל במקווה האר”י, שנודע בסגולותיו, וגם זה נעשה שלא במתכוון…


את צפת הוא עזב כשבלבו החלטה נחושה: ללמוד בישיבה לחוזרים בתשובה. תקופה מסוימת למד בישיבת “אור-שמח” בירושלים, ולאחר מכן עזב אותה בעגמת נפש ובאכזבה עמוקה. ר’ דרור יצא מהישיבה, כשבמצבו הרוחני חלה הידרדרות מסוימת. על-אף הכל, הרגיש את ההשגחה הפרטית מלווה אותו בכל צעד ושעל. באחד הימים הוא הרגיש אותה בצורה גלויה וממשית.


היה זה כאשר שירת במילואים, למשך כמה ימים. אז הוא כבר חבש כיפה, ונהג להתפלל מידי בוקר. “בתחילת השירות, נעלם תיק-הגב שלי. כל החיפושים לא הואילו, ובשלב מסוים התייאשתי מהאפשרות למצוא אותו אי-פעם. ביום האחרון ישבתי באוהל הצבאי, שבור בנפשי. בתיק-הגב היו הנעליים שלי, ולא ידעתי כיצד אוכל לחזור לביתי כשאני יחף…

“אחד החיילים שהתעניין לפשר מצב רוחי הקודר, הקניט אותי, ושאל בלעג: ‘נו, היכן האלוקים שלך?’ בעוד שאלתו נאמרת, הופיע לפתע חייל מאחור ובידיו התיק האבוד…”


ההשגחה הגלויה הזאת גרמה לו לשוב ולקיים את המצוות, וכיוון שחג הסוכות התקרב – החליט להקים סוכה בחצר ביתו, אבל אז התערב הבעל-דבר, וגרם לו לשנות את תוכניתו. “אמי התנגדה לרעיון הקמת הסוכה, ושללה זאת בתוקף. השכונה הייתה חילונית לגמרי, ולהקים סוכה בשכונה שכזאת היה זה רעיון הזוי ולא-מציאותי. לבסוף התפשרנו על הקמת סוכה בביתו של סבי בשכונת גאולה”.


המשפחה, ששמעה על תוכניתו של ר’ דרור הטתה שכם, ויחד הקימו סוכה מפוארת. בערב סוכות באותה שנה, הסבה משפחתו המורחבת של דרור, מנער ועד זקן טף ונשים, בסוכתו הגדולה של הסב, שעד אז עמדה שוממת.

באותה תקופה פגש במפתיע, את הרב יוסף שטרסברג, ור’ יוסף עם ה”בריטקייט” שלו מדביק גם את דרור, מכאן הדרך קצרה לישיבת ‘תומכי-תמימים’ המרכזית. וזה סיפור המעשה:


“באחד מימי סוכות”, נזכר ר’ דרור, “ישבנו כמה אחים יחד בסוכה, ושוחחנו על דא ועל הא, כשלפתע נכנס חסיד חב”ד עטור זקן אדמוני, וחיוך שובה לב נסוך על פניו. הוא הציע לי ולאחיי ליטול לולב על-מנת לקיים את המצווה, ואנו כמובן לא סירבנו. בין כה וכה התפתחה בינינו שיחה בענייני יהדות, שבסיומה הוביל אותי לחנותו של ר’ גרשון העניך כהן ז”ל ב”מאה-שערים” ורכש בעבורי “תניא”, קונטרס “ומעין מבית ה’” והספר “אמונה ומדע”. לאחר-מכן הבטחתי לו לשמור על קשר, ונפרדנו לשלום”.

דרור עיין ארוכות בספרים, וכעבור זמן-קצר מצא עצמו בישיבת ‘תומכי-תמימים’ המרכזית בכפר-חב”ד, לצדו של ר’ יוסף שטרסברג, שדאג וסייע לו למצוא חברותא מתאימה וחדר נוח בפנימייה. שם, בישיבה, הוא שקד על לימודיו במסירות רבה, בהקדישו את כל מרצו ללימוד החסידות. “מצאתי בליובאוויטש את אשר אהבה נפשי”, מסכם ר’ דרור את סיפור תהליך התשובה שלו.

שאלה לא צפויה ב’יחידות’

בשנת תשמ”ה, כשהוא מסיים את לימודיו בישיבה ה”מרכזית”, נישא לזוגתו, בעלת-תשובה עם עבר מרתק ועשיר, שסיפור חייה ראוי לכתבה בפני עצמה – כשבתקופה הראשונה שלאחר החתונה הם מתגוררים בירושלים. לפרנסתו עסק כמלמד בתלמוד-תורה ספרדי, שמתכונת הלימודים שלו מבוססת על דברי המשנה באבות “בן חמש למקרא, בן עשר למשנה”.


התלמידים במקום לומדים מגיל קטן לשנן בעל-פה פרקים שלמים מהחומש, יחד עם לימוד המפרשים הנלווה אליהם.

מנהל התלמוד-תורה, הרב שושן, היה אוהד חב”ד ועודד את דרור בפעילותו. תרמה לכך ‘יחידות’ עם הרבי מה”מ; ‘יחידות’ בלתי-שגרתית ויוצאת-דופן. ומעשה שהיה כך היה:

באחת הפעמים התלונן הרב שושן באוזני הרבי על כך ששולח אברכים אשכנזיים למדינת מרוקו, על-מנת לפעול במקום. “הם לא מכירים את הווי-החיים המרוקני ואת צביון הקהילה. טוב היה שתשלח ספרדים!” הציע שושן. הרבי השיב בניחותא: “אלו הם היחידים שאני יכול לשלוח. אם אתה יכול לעשות זאת טוב מהם – בבקשה…”


בד-בבד עם עיסוקו בהוראה, פעל בקרב הציבור הירושלמי בחלוקת שיחותיו הקדושות של הרבי בבתי-כנסיות בעיר. התוצאות הברוכות של החלוקה התגלו מספר שנים מאוחר יותר:


כששהה באחד הפעמים בשכונת “קראון-הייטס”, ניגש אליו יהודי בעל חזות חסידית, ולוחץ את ידיו בחמימות.


“אני לא מכיר אותך”, מתפלא ר’ דרור.

“נכון”, משיב הלה, “ומדוע שתכיר אותי? הרי בעת שחילקת את ‘השיחות’, הייתי גלוי ראש ומחוסר זקן…”


חלום חסידי ופתרונו


באחד הימים חלם ר’ דרור חלום מעניין למדי. בתחילה לא הבין את פשרו, אך כעבור זמן התברר שהוא קשור לפעילותו בהחדרת החסידות ברחוב הירושלמי.

ר’ דרור: “באותם שנים, כאשר נערכה התוועדות בחצר הרבי, העבירו את הדברים בשידור חי באמצעות הטלפון. שיחות הק’ של הרבי שודרו בנקודות רבות ברחבי הארץ, כשבירושלים האזינו להם בהיכל ישיבת ‘תורת-אמת’.

“השתוקקתי לשמוע את קולו של הרבי, אך כיוון שהתגוררתי בשכונה מרוחקת מ’תורת אמת’, התקשיתי להגיע לשידור. לבסוף מצאתי עצה: לנתי בבית סבי שהתגורר בקרבת מקום, ובשעת השידור הגעתי רגלית לישיבה.

“באחד השידורים הייתי עייף מאוד. שמעתי את דברי הרבי שנאם, כידוע, בשפת האידיש, ולא הבנתי מאומה. כעבור מספר דקות של ניסיון כושל להבנת הדברים, נרדמתי.

“בחלומי אני רואה את הרבי בבית-מדרשו כשהוא אומר שיחה בעברית, ובעודו מדבר, ניגש לארון הקודש, נוטל משם שלוש כוסות שתיה, וניגש אלי. כשהגיש לי אותן, לפתע אני מבחין שהן הפכו לשתי פחיות ריקות. באותו רגע הרבי מחדיר בי את מבטו הק’, ובתוך כך הפחיות מתמלאות מחדש”.


החלום היה מוזר ללא ספק. בתחילה פחד לספרו לרעיו, שמא ילעגו לו. “באותן שנים”, ממשיך ר’ דרור, “החלטתי לייסד שיעור בספר התניא, בבית-הכנסת בשכונת קטמון. ייסדתי את השיעור כשחשש רב מנקר בי. ידעתי שעל-פי דרך הטבע, אין סיכוי שרבים יבואו להשתתף בו, אבל בכל-זאת החלטתי לעשות ‘כלי’, בתקווה שהקב”ה ימלא אותו.

“החשש המוקדם התברר כממשי. במשך שבועות רבים ישבתי בבית-הכנסת, בשעה היעודה, כשאני לומד לבדי. כמעט וביטלתי את השיעור, עד שבאחד הימים הגיע למקום נער, ושאל היכן מתקיים השיעור בתניא.

– ‘כאן’, השבתי לו.

– ‘והיכן המשתתפים?’ הוא שאל שוב.

– ‘זה אני ואתה’, השבתי בפשטות. כך נוסד השיעור.

“במשך הזמן נוספו לשיעור משתתפים נוספים.

“החבר’ה במקום סיפרו לי ששני בחורים שביקרו במקום, לומדים בישיבת “קול-תורה” בירושלים, מעונינים להצטרף לשיעור בספר התניא. ‘אני הכתובת’ אמרתי להם, וקבענו להיפגש שוב בשבוע הבא.

“בסופו-של-דבר, הנער הראשון שלמד איתי, מייסד השיעור, עזב את לימוד החסידות, ואילו השניים האחרים הקימו בתים חסידיים ומפוארים”…

שנים מספר לאחר מכן סיפרתי לרב המקובל יצחק גינזבורג את החלום שחלמתי, והרב הציע את פתרונו לחלומי: “שלוש הכוסות, הם שלושת הבחורים שלמדו איתי בשיעור התניא. הכוסות הופכות להיות שתי פחיות, שהם למעשה שני הבחורים שנשארו בשיעור, התמלאו חסידות ואף הקימו בתים חסידיים”…



ביקור מרגש אצל הרבי


בשלב מסויים עקרה משפחת כהן הירושלמית לצפת, בעקבות ביקוש למלמדים לתלמוד-תורה בעיר. כחסיד שאל קודם לעצת הרבי. “להתייעץ עם רב או עם מורה הוראה בפועל”, משיב הרבי.


לאחר שעבר לצפת, הוא מתחיל במקביל בפעילות בישוב “אביבים”. הוא מייסד שיעור במקום, ובנתיים מרחיב את הפעילות, אם-כי אינו חושב להקים שם בית-חב”ד של ממש. רק שנתיים לאחר-מכן הוא מתחיל לפעול במתכונת של בית-חב”ד.

היה זה חמש שנים מאז שהתקרב לאורו הגדול של הרבי, כאשר נסע לראשונה לחזות בזיו פניו הקדושות. העיכוב בנסיעה לא נבע מקשיים כלכליים, להפך; בעקבות דברי הרבי בשנת תשמ”ב, שפירש את ראשי-התיבות של השנה כ”תהא שנת ביאת משיח”, הבין כהן כי משיח יבוא, ויחד אתו כל עם ישראל, והרבי בראשם, כמובן. “אם-כן”, היה אומר, “מדוע שאסע שעה שהרבי עומד להגיע לארץ-ישראל כל רגע?”

סברתו עלתה ונשנתה גם שנה שלאחריה, שנת תשמ”ג. הרבי שוב דיבר על תהא שנת גאולת משיח. רק בשנת תשמ”ז הבין כי עליו לערוך “תוכנית גלותית”, כדבריו, ולנסוע אל הרבי.

בתשרי תשמ”ז ראה, בפעם הראשונה, את פניו הקדושות של הרבי. הייתה זו חוויה נסערת, ועד היום, ההתרגשות ניכרת היטב בקולו בעת שהוא משחזר זאת: “את הרבי ראיתי לראשונה, באחד מימי השבוע. הרבי נכנס לתפילת ‘ערבית’, ובאותה עת עמדתי על אחת מה’פרמידות’, והבטתי בפניו של הרבי.

“הרבי נכנס לבית-המדרש, ובדרכו לבימת-התפילה הניף את ידיו בחוזקה לאות עידוד, והקהל הגיב מיד, כשהוא מגביר את השירה.

“מבלי-משים, התחלתי לבכות. ראיתי לראשונה את הרבי, והדבר ריגש אותי מאוד. כשהבחנתי שאני בוכה, מיהרתי לרדת מהפירמידה, כדי שהרבי לא יבחין בנעשה. לפתע אני מבחין שהרבי מביט אלי, ומחייך חיוך רחב… ללא ספק הרגע הבלתי-נשכח שלי אצל הרבי…”


זהו לא הרגע המיוחד היחיד שחווה שם; היו עוד רבים כאלה. ועליהם מספר ר’ דרור: “באחת השבתות, החל הרבי לומר שיחה. כיוון שלא הבנתי את הנאמר – ביקשתי מאחד החסידים שעמד לצידי, שיתרגם לי את הנאמר.


“מסתבר כי השיחה עסקה בהקמת בתי-חב”ד ברחבי העולם, והרבי הסביר ש”כל המניעות להקמתם נתבטלו, ובשל-כך כל הרוצה לפעול – יכול”. לאחר השיחה הזאת, חילק הרבי בקבוקי יין לחסידים שפעלו במקומות שונים. החלטתי גם אני לעלות על הבמה, וכשעמדתי אל מול פניו הקדושות של הרבי, אמרתי בהתרגשות: ‘רבי, אני רוצה לפתוח בית-חב”ד בישוב אביבים שבארץ הקודש’. הרבי נתן לי בקבוק משקה, ואמר לי, כשבת שחוק על פניו הקדושות: ‘הצלחה רבה’”.

כך למעשה החלה פעילותו של ר’ דרור לקרום עור וגידים, ובית-חב”ד נוסף הצטרף לעשרות מחבריו במקומות אחרים בארץ.


פעילות ברוכה במושב “אביבים”

המושב “אביבים” ממוקם במורדות הרי הגליל, סמוך לגבול לבנון, וחברים בו כמאה משפחות רובן עולי מרוקו. זקני הקהילה עדיין לובשים את הלבוש המסורתי הכולל ג’לביות.

לאחר שחזר מהרבי חילק בין תושבי אביבים מבקבוק המשקה. האישה הראשונה שלגמה ממנו – ילדה לידה קלה, באורח פלא שלא כפי שציפו הרופאים. במקביל הוא החל לחזק את השיעורים שכבר ייסד בעבר, ובד-בבד מייסד מועדוני “צבאות-ה’”, לילדים. מאוחר יותר, בעקבות המועדונים עברו כמה ילדים להתחנך במוסדות חינוך חב”דיים; הוא ערך גם ביקורי בית אצל משפחות היישוב ואף ארגן התוועדויות חסידיות.

סדר יומו של ר’ דרור מתחלק לשניים: בשעות הבוקר הוא משמש כמחנך, ובשעות אחר-הצהרים כמנהל בית-חב”ד. מידי יום, בתום הלימודים, הוא נוסע בתחבורה ציבורית ליישוב, מרחק זמן של כ-‏45 דקות נסיעה, ופועל שם למען החדרת היהדות.

התושבים התלהבו מהשליח החדש, שאף שימש להם כרב. פעם אחת, למשל, כששמע שבעל הקיוסק המקומי מייבא ממתקים שאינם כשרים, הוא התארח ביישוב בשבת הקרובה, ודיבר בגנות אכילת ממתקים שאינם כשרים. נאומו נבע מהלב ופעל את פעולתו. בעל הקיוסק חדל לייבא אותם.


מופתים רבים מתגלגלים סביב בית-חב”ד אביבים. על אחד מהם הוא ניאות לספר:

“באחד מחודשי ‘ניסן’ החלטתי לחלק “קמחא דפיסחא” לתושבים ביישוב, אבל עקב המצב הכלכלי הקשה בו הייתי שרוי, החלטתי לקחת את המשכורת היחידה שקיבלתי אז, ולקנות עם הסכום חבילות מצות שמורות. באותו חג, קיבלה כל משפחה כשלוש מצות מהודרות ל’ליל הסדר’.

“חג הפסח התקרב, ולא ידעתי כיצד אוכל לרכוש מזון עבורי לימות החג, אבל לא דאגתי. אמרתי לאשתי שהקב”ה ידאג לנו. ואכן, באותה שנה הזמינו ממני כמה ציורים יקרים, וממכירתם קניתי את כל צרכי החג. מהרווח שקיבלתי ממכירתם, אני נהנה עד עצם היום הזה”…

מערכת האתר

השאירו תגובה