Opposite Marshiangdy hotel

(Close to Vishaly hotel), Thamel, Kathmandu,

מומביי של מעלה

"זו השליחות שלנו. לא באנו לכאן בשביל עצמנו", היטבה להגדיר השליחה ♦ רויטל כהן סקאלי, מטיילת ישראליית שביקרה בבית חב"ד במומביי העלה את רשמיה על הכתב לזכרם של השלוחים הרב גבי ורבקי הולצברג הי"ד

 

"הי! שאלה לי: אני טסה להודו, ומתלבטת בקשר לכדורי מלריה. להביא איתי? אני מפחדת מתופעות הלוואי שלהם. אתם, שחיים שם, ממליצים עליהם?

אשמח אם תענו לי למייל בדחיפות,

רויטל"

 

"שלום עליכם!

אני ומשפחתי כבר שנים פה, ולא לקחנו כדורי מלריה.

שלוחי מצווה אינם ניזוקים, והקב"ה רופא כל בשר ומפליא לעשות

נשמח לראותך!

הרב גבי"

 

"תודה! אם אתה כבר כזה נחמד, אולי תייעץ לי בנוגע למזג אוויר? להביא פליזים או ששליחי מצווה גם אינם מתקררים ?

(-:

רויטל"

 

"הלב של יהודי תמיד בוער מאש של אהבת ישראל ולכן חם פה…

מעט אור (חום של קדושה) דוחה הרבה מן החושך (קור של קליפה(

הרב גבי"

 

♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦

 

אני נדבקת לחלון. לא יכול להיות שכאן אנחנו עומדים לנחות! בומביי נראית גרועה יותר ממה שדמיינתי, כמו ערימת זבל חומה ומסריחה. צריפים רעועים, נחילי ביוב, המוני אדם. פה אני אמורה לחפש את עצמי? ולמצוא? כל מי שאני מכירה חזר מכאן אחר. אבל עכשיו אני מהססת אם זה היה רעיון כזה טוב.

 

♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦

 

"רוצים לקחת יחד מונית לבית חב''ד?", בחור ובחורה מחכים לידי למזוודות, מתלבטים. "מה חב''ד עכשיו? באתי לטיול, לא שיחוררו לי במוח על הדת", אומר הבחור, עומרי. שיער סבוך, מבט פראי, חולצה קרועה של מטאליקה. נראה כמו איש מערות. "מה אכפת לך?" מתערבת חברתו מיטל, "אנחנו ממילא נוסעים רק מחר לגואה, ושמעתי שיש בחב''ד אינטרנט ואוכל בחינם".

 

אנחנו חולקים יחד מונית רעועה נטולת מראות. הנהג נוסע בפראות אדישה, בלי לאותת או להאט. כעבור שעה בפקקים, אנו מבחינים בקצה סמטה צרה בשלט מאיר פנים: ברוכים הבאים!

 

אנחנו נכנסים, עוברים למימד אחר. הכל מבריק, קריר ונעים. שומר בכניסה מעיף בנו מבט ומניד בראשו בתנועה שקשה להבין אם היא כן או לא. אנחנו עולים ומהססים מול דלת פתוחה. הכל נראה כאן ביתי מדי, לא נעים להיכנס ככה. מאחד החדרים יוצאת אישה צנומה. "בואו, בואו, שימו את התיקים." היא מחייכת ומקרבת אלינו מגש עם צא'י ועוגיות. "האינטרנט בחדר השני, תרגישו בבית! עוד כמה שעות נעשה סעודת שבת, אתם מוזמנים להישאר"

 

אני מביטה סביב. ספה מהוהה, צעצועים מפוזרים, שולחן ארוך עם מפה לבנה. את עיני תופס ציור קנבס ענק, יפהפה, של הרבי מליאובביץ'. הוא מביט בנו בעיניים חודרות, וכמו המונה ליזה, לכל מקום אליו אני הולכת, עיניו עוקבות.

 

ליד הדלת, מדף עם ספרי "לונלי פלנט" משומשים, וסלסלה עם כיפות וצעיפים. בצד מונח ספר אורחים, על כריכתו מודבק חוט בהמון חתיכות סלוטייפ, אבל קצהו נטול עט, כנראה נתלש במשך הזמן. אני מציצה: "הרב גבי, היית עשר!", "רבקי, אנחנו לא נשכח אותך בחיים, בזכותך הייתה לנו אחלה התחלה לטיול!"

 

עומרי ומיטל מתלחשים. מיטל שואלת: "עד מתי צריך להודיע אם אנחנו באים לארוחה? אנחנו עוד לא בטוחים". רבקי מרגיעה: "אין צורך להגיד, הבית פתוח תמיד, נשמח בכם מאד!"

 

"אז איך אתם יודעים לכמה אנשים לבשל?"

 

"ב''ה אף פעם לא חסר. כשיש מקום בלב, יש מקום להכל"

 

היא פונה אלי, "רוצה לעשות הפרשת חלה?"

 

אני נבהלת לרגע. מה לי ולהפרשת חלה? במטבח עומדת תלולית בצק תפוחה. "תבקשי משאלה, זו שעת רצון", אומרת לי רבקי. אני תולשת חתיכת בצק. בראשי רצות כל כך הרבה משאלות, אני לא יודעת באיזו לבחור.

 

מפתח המטבח נשמע מלמול תינוק. בחורה הודית מחזיקה ילדון בלונדיני. "הי חמוד, איך קוראים לך?" אני מלטפת אותו. "מוישי", עונה רבקי במקומו. "מחרתיים יש לו יומולדת, כבר בן שנה!". הוא מחייך אלי בעיניים ענקיות. עורו חיוור מאד, ניכר בו שהוא לא רואה הרבה אור שמש. "הוא הבכור?" אני שואלת, "לא", עונה רבקי ובעיניה מרפרף עצב, כמו פרפר שהסתירו לו את האור.

 

♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦   ♦

 

יוצאים ל "מכבסה הגדולה". השם נשמע מבטיח, כמו המקום הנקי היחיד כאן. האוויר מכה בי. סמיך, דביק, לח. אין מילים לתאר. איך אפשר לחיות ככה? אני נושמת מהפה, אבל יודעת שגם אם אנשום מהאוזניים הצחנה תמצא דרך פנימה.

 

אנחנו מגלים שהגענו למזבלה ענקית. המראה בלתי נתפס. כמו להתעורר בחיריה. הררי זבל, שבילי אשפה, בתי קרטון רקובים, מתוכם צצים ילדים ערומים ומלוכלכים.

 

אנחנו נראים הכי תיירים בעולם, עם משקפי השמש והמצלמות המשוכללות. הילדים נדבקים אלינו ואנחנו מצלמים. עומרי מראה לילדים תמונה שלהם והם צווחים מהתרגשות. הם צוחקים כל כך חזק, שאני חושדת שהם מעולם לא ראו את עצמם לפני כן.

 

כבר כמעט שבת. בבית חב''ד הדלת עדיין פתוחה, ואני תוהה אם אי פעם סוגרים אותה בכלל. בפנים רבקי עומדת ליד מגש פמוטים, ומוישי מחביא את פניו בשמלתה. מיטל מביטה ברבקי, מרותקת.

 

"תדליקי נרות?" שואלת רבקי

 

"אה, אני לא יודעת, בחיים לא הדלקתי…"

 

"בואי, אלמד אותך!" מיטל מכסה את כתפיה בצעיף, ומהססת. מכסה בצעיף נוסף את ראשה. רבקי צוחקת. "אין צורך, זה רק לאישה נשואה."

 

"תחזרי אחרי", מעודדת אותה רבקי, לוחשת את הברכה ומיטל ממלמלת אחריה. אמן.

 

בארוחה, עומרי מוצא עצמו עושה את הקידוש. "גבי בעלי נמצא בכנס שלוחים השבת" מתנצלת רבקי, "אבל אני בטוחה שתהיה לנו שבת מאירה." סביב השולחן יושבים כעשרים אנשים. בחורות אחרי צבא, זוג בשנות החמישים, מטייל עם שיער ארוך ולידו אביו. מצחיקה אותי הסיטואציה, כל כך הרבה אנשים שלא קשורים אחד לשני, ותראו אותנו, יושבים יחד לשולחן בכזו טבעיות… החלות של רבקי רכות וטעימות, מיד מתחסלות. "בזכות הברכה שלך" מעבירה אלי רבקי את מטר המחמאות.

 

"עכשיו, שכל אחד ישיר שיר או יספר סיפור, לבחירתכם", מבקשת רבקי

שתיקה של מבוכה. ואז עומרי מתחיל. "יש שיר שרק עכשיו הכרתי כי הוא נהפך ללהיט ברדיו. לפני כן בחיים לא שמעתי את המילים האלה. קוראים לו "אנא בכוח". עשרים אנשים סביב לשולחן מזייפים בעשרים קולות.

 

רבקי מספרת: "אחרי שהתחתנו ידענו שנרצה להיות שלוחים. גבי הביא אותי להודו בלי ביקור מקדים, כדי שלא אבהל ואברח", חייכה בשובבות. "התחלנו בחדר קטן בבית מלון כאן. גבי היה מביא ישראלים מהרחוב לעשות קידוש. חגגנו חגים, בל''ג בעומר אפילו עשינו מדורה על הגג, עד שגירשו אותנו", היא צוחקת.

 

היא מוציאה אלבום תמונות. "פה זה במסיבת פורים. וכאן, חתונה יהודית שערכנו לזוג מטיילים שהיה נשוי אזרחית. זה היה מרגש, חתונה של ממש. וכאן, טקס יום הזיכרון." אנחנו מביטים במטיילים שבתמונות, ורואים את עצמנו. הבגדים הזרוקים, שיער לא חפוף, גיטרה.

 

באחת התמונות, בחור כבן שלושים עטוף טלית ותפילין. "הוא מעולם לא עשה בר מצווה. גבי לימד אותו את הפרשה, הוא עלה לתורה וזרקנו עליו סוכריות. אף פעם לא מאוחר מדי"

 

בסוף הארוחה כולנו נינוחים וקרובים. אני מרשה לעצמי לשאול:

 

"רבקי, איך את מסוגלת לגור כאן? זה מקום מזעזע"

 

"תודה", היא צוחקת

 

"לא, באמת, זה לא אנושי, את בחורה צעירה! ומה עם מוישי, אפילו לטייל איתו בחוץ אי אפשר, פשוט מגעיל פה!"

 

"זו השליחות שלנו", השיבה בפשטות. "לא באנו לכאן בשביל עצמנו".

 

"את לא מפחדת על הבן שלך?", שואלת מיטל, "הוא כל היום רואה פה בחורות…, בחורים מקועקעים"

 

"הרבי הבטיח לקחת על כתפיו את חינוך ילדי השלוחים. אני מרגישה את ההבטחה הזו יום יום, אז אני לא דואגת"

 

"אבל אין לו פה גן, וגם לא חברים!" אני מתעקשת

 

"כל ישראל חברים", היא מחייכת, "הוא מכיר כבר את כל המטיילים".

 

צאת השבת, אנחנו ממהרים לעזוב. אני מביטה ברבקי וליבי נחמץ. אני מכירה אותה יום אחד וכבר קשה עלי הפרידה. "בואי נצטלם" אני מציעה, "ליד התמונה של הרבי". היא נענית בשמחה.

 

רבקי נעלמת במטבח, וחוזרת עם שקית. "קחי חלות", היא מבקשת, "יש בהן את הברכה שלך. לכי לשלום ותחזרי בשלום"

 

"תודה", אני מתרגשת, "גם את!".

 

למרות שהיא לא הולכת לשום מקום.

 

"נמסטה, רבקי!

 

אנחנו פה בגואה הרגועה, שינוי ענק מבומביי … מיטל ועומרי קנו אופנוע, ואני ממשיכה מכאן לחוף פלולים.

 

החלה שלך הצילה אותי! הכל פה רחוק מלהיות כשר ובלעדיה כל היום הייתי שותה רק לאסי…

 

רציתי לאחל: יומולדת שמח למוישי היום!!

 

תרימי אותו בשמנו פעם אחת בכסא אוכל, ועוד אחת לשנה הבאה…

 

ביי,

רויטל

חוף ארנבול"

 

-לעילוי נשמת רבקי וגבי הולצברג, שבחייהם ומותם קידשו שם שמיים. יהי זכרם ברוך-

מערכת האתר

השאירו תגובה