Opposite Marshiangdy hotel

(Close to Vishaly hotel), Thamel, Kathmandu,

הצלה בחברון

שתי עיניו זלגו דמעות כמים: "אבקשך שני דברים: האחד, לעולם אל תשכח כי יהודי אתה. והשני, כאשר תחוש בצרה קרא קריאת-שמע

 השבוע בפורום: התפרצויות זעם אצל ילד בן 7

המאורעות בחברון פרצו ביום שישי. המון ערבי משולהב התנפל על עוברי-אורח יהודים והתפרץ לתוך בתי משפחות יהודיות. הוריי ז"ל התגוררו באותם ימים בחברון, והיו להם אז שני ילדים – הגדול כבן שנתיים והקטן כבן חודש.

עם פרוץ המאורעות התארגנה קבוצה גדולה מקרב יהודי העיר והחלה ללכת לעבר ביתו של ערבי מסויים, שהבטיח להם מגן ומחסה. גם הוריי הצטרפו לקבוצה זו, בתקווה להימלט משנאתם היוקדת והרצחנית של הפורעים.

באמצע הדרך גילו הוריי כי באנדרלמוסיה שהשתררה שכחו בבית את בנם הקטן. הם עזבו את הקבוצה ומיהרו לביתם, לאסוף לחיקם את התינוק בן החודש. אלא שבינתיים איבדו את עקבות הקבוצה והם לא ידעו לאן ללכת.

בהיותם אובדי עצות תר אבא אחר מקום מסתור כלשהו, ולפתע גילה פתח של מערה ליד בית-הכנסת על שם אברהם אבינו. הוריי נכנסו פנימה והסתתרו במערה עם שני ילדיהם.

בשלב מסויים שמעו ערבים משולהבים מתקרבים לפתח המערה. אחד מהם אמר: "בטח יש כאן יהודים!". חברו ענה לו: "עזוב אותם כעת, בוא נמשיך לבזוז את רכושם ואחר-כך נחזור לטפל בהם!". האחרון שיכנע את חבריו, והכנופיה עזבה את המקום.

כל הלילה הסתתרו הוריי ואחיי במערה, מפוחדים עד מוות. בבוקר הגיעו לרחובות העיר שוטרים בריטים, שקראו לכל היהודים המסתתרים לצאת ממחבואם, תוך הבטחה להגן על חייהם. פתח המערה היה סגור בדלת שננעלה בטריקה. אבא נאלץ להפעיל את כל כוחו כדי לפרוץ את הדלת ולצאת החוצה, אל השוטרים הבריטים.

בצאתם מהמערה התברר להוריי כי הבטחת הבריטים ’טובי-הלב’ הייתה בעירבון מוגבל מאוד. "ניקח עמנו את האישה ואת הילדים", אמרו לאבי, "אבל לחייך איננו יכולים לערוב". בשומעה את דבריהם נפלה אימי מתעלפת. השוטרים התעשתו וניאותו לקחת עמם גם את אבי.

כך ניצלו חייהם של הוריי ואחיי ממוות בטוח. לעומתם, כל בני הקבוצה שצעדו באשליה מתוקה לבית הערבי שהבטיח להם הגנה – נטבחו.

כעבור זמן אפשרו הבריטים לניצולים לחזור לבתיהם, בליווי שמירה, ולאסוף מעט רכוש, קודם שיפונו לירושלים. אבי חזר ולקח עמו ספר-תורה, שהיה שמור בתוך ארגז כסף. לימים סיפר אבי כי בדרכם לירושלים צפו ועלו מול עיניו המראות הקשים של הטבוחים, ובתוכם רבה של חברון ובני הישיבה. "זו תורה וזה שכרה?!", מלמל לעצמו. באותו רגע התהפך האוטובוס שבו נסעו, והארגז ובו ספר-התורה נחבט בשפתו. "זה היה בעבורי סימן משמים כי אין להרהר אחר הנהגת הקב"ה", אמר.

משפחתנו הועברה אפוא לירושלים, ושם נולדו להוריי ילדים נוספים ובהם אני. כילדים, גדלנו על סיפורי הטבח הנורא ונס ההצלה של הורינו.

כעשר שנים לאחר הפרעות בחברון הזדמן לי לבקר בעיר. עדיין ניכרו היטב סימני הפוגרום שעשו הערבים ביהודים. ראיתי כמה מהגמרות של תלמידי הישיבה, מוכתמות בדמם הטהור. המראות שראיתי אז נחקקו בליבי עד עצם היום הזה. באותו ביקור נדרתי בליבי כי כשאגדל אתייצב מול הערבים ואשיב להם מלחמה שערה.

ואמנם, בפרוץ מלחמת השחרור – ואני כבן שבע-עשרה בלבד – התנדבתי לשורות הצבא ולחמתי בירושלים ובסביבותיה. הייתי ב’שיירת נבי דניאל’ המפורסמת, שיצאה לעבר גוש-עציון בעיצומו של יום השבת. עברנו דרך מאה-שערים והכול נופפו לנו בידיהם לשלום ולברכה. בלילה שקדם לכך, ליל שבת-קודש, ביקשתי ממפקדי רשות לגשת לביתי ולהיפרד מהוריי.

הספקתי להגיע הביתה ואף לטעום מהחמין שהתבשל על הפתילייה. לפני צאתי מהבית פניתי לאבי ואמרתי לו: "אבא, אני הולך למקום שאיני יודע אם אשוב ממנו. אם חלילה לא אשוב, אל תרבו להתאבל עליי; התנחמו באחיי הקטנים".

מולי עמד אבי ושתי עיניו זלגו דמעות כמים. הוא תפס בי ואמר את המילים הבאות: "לך בני, ה’ יהיה איתך ותחזור בשלום. בכל מקרה אבקשך שני דברים: האחד, לעולם אל תשכח כי יהודי אתה. והשני, כאשר תחוש בצרה קרא קריאת-שמע ווידוי, כי זו סגולה להינצל. ואם חס וחלילה יקרה הנורא מכול – תתייצב לפני בוראך זך ונקי".

באלו המילים נפרד ממני אבי ועמן יצאתי למלחמה. ואמנם, גם לי אירע נס בחברון. לאחר נפילת גוש-עציון לקחונו שובינו הירדנים למשטרת חברון. בשבת-קודש פרשת אמור, ו’ באייר תש"ח, התאסף סביבנו אספסוף רב וביקש לשחטנו, כשם שטבח את תושבי גוש-עציון.

לפתע הופיע מפקד הלגיון, עצר בעד האספסוף והכריז: "אלה שבויים שמסרו את חייהם בידינו, ואני התחייבתי לפני המלך עבדאללה להגן עליהם. כל מי שאינו צריך להימצא כאן, יסתלק מפה עכשיו!". ההמון החל לנהום בכעס, אבל המפקד פקד על כיתת חיילים נושאי רובים מכודנים לסלק את האספסוף מהמקום. דבריו של אבי ז"ל התקיימו – ה’ היה עמי וחזרתי בשלום.

(תודתנו למספר המעשה – יעקב לניאדו, כפר-אדומים)

מערכת האתר

השאירו תגובה