Opposite Marshiangdy hotel

(Close to Vishaly hotel), Thamel, Kathmandu,

הדרך הישרה

התורה מתנגדת שאדם יתרחק יותר מדי מענייני העולם • מצד שני גם בהנאות העולם עלינו לרסן את עצמנו • אם כן, מהי הדרך הישרה בין התנזרות מחיי העולם לבין רדיפה אחר תאוות-היתר?

אמנם התורה מתנגדת שאדם יתרחק יותר מדי מענייני העולם, ואמרו חכמינו ז"ל: "לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!". אבל מצד שני נצטווינו בתורה: "קדושים תהיו", ופירש הרמב"ן, שגם בהנאות העולם הזה הכשרות והמותרות לנו לפי ההלכה, עלינו לרסן את עצמנו לבל נהיה שטופים בהן, כ"נבל ברשות התורה".

ואכן, בסעודה (בפרט בימות החול) יש הגבלות רבות אפילו על-פי הלכות דרך-ארץ.

כשאדם אוכל ושותה, עליו לעשות זאת במידה ובכוונה שיבריא את גופו לעבודת הבורא. ואם זוכה האדם ועושה את כל מעשיו לשם-שמים, נמצא שהוא עובד את ה' תמיד – לא רק כשלומד תורה, מתפלל ועושה חסד, אלא אף בשעת מלאכה, אכילה ושינה.

גם כשנהנים מסעודה נאה בשבת ובחג, ומכל דבר הנכלל במצוות 'עונג שבת' או 'שמחת חג', הרי זה בתנאי שירגישו שהדבר נעשה לכבוד השבת או החג. כך שתהא זו, כלשון הרמב"ם, "שמחת מצווה" ולא "שמחת כרסו".

עניין נוסף הוא הנקרא 'אתכפיא': כדי לקיים מצוות "קדושים תהיו" כראוי, על האדם להציב לעצמו הגבלות ביוזמתו (לפי העניין, הזמן והמקום). בדרך-כלל מדובר על הגבלות באכילה, שהיא מתאוותיו הגדולות של האדם. אך לא פחות חשובה היא ההתאפקות בדיבור, בראייה ובשמיעה. על כך נאמר בזוהר, שכאשר אנו מנצחים וכופים את היצר, אפילו מעט ואפילו באופן חיצוני ומאולץ, מתעלה קדושתו של הקב"ה למעלה בכל העולמות. וכן אמרו, שמכך מגיע סיוע רב ועצום לאדם לנצח את יצרו באמת ובעומק הלב.

מערכת האתר

השאירו תגובה