כל דיני טומאה וטהרה אינם מן הדברים שיש בהם הגיון שכלי או הכרעת הדעת. אלו הם "חוקים", וכפי שאומרים חז"ל: "לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי כו', כדכתיב: זאת חוקת התורה". אחת הדוגמאות לכך מופיעה בתחילת פרשתנו: תפקידו של אפר הפרה האדומה לטהר את הטמא, אך הוא מטמא את המתעסקים בהכנתו.
אדם נטמא בדרכים שונות: ע"י נגיעה במת, בנבילות בעלי חיים או בשרצים. ישנה גם טומאה הבאה ע"י הפרשות מן הגוף או מחלות כגון: נידה, זיבה וצרעת. הטומאה עוברת לא רק ע"י מגע אלא אפילו ממרחק, כדוגמת כל אלו שנמצאים בחדר שהמת מוטל שם. ישנן דרגות שונות של טומאה. הנוגע במת הוא "אבי אבות הטומאה" וכמו במחלה מדבקת – הנוגע בו נטמא אף הוא, אך הוא טמא רק בדרגת "אב הטומאה". הדרגות שלאחריהן: "ולד הטומאה", "ראשון לטומאה" ו"שני לטומאה".
צורת הטהרה מתבצעת על פי דרגת הטומאה. טמא מת למשל מורחק אל מחוץ למחנה במשך שבעה ימים ונטהר ע"י "מי חטאת" וטבילה. גם כלים ומאכלים ומשקים מקבלים טומאה.
ישנן טומאות שחכמים הוסיפו ברבות הימים על הטומאות הכתובות בתורה, כגון: טומאת אדמת ואויר ארץ העמים (חו"ל), יין נסך ועוד.
עיקר דיני טומאה וטהרה נוהגים בזמן שבית המקדש קיים. בימינו נמצאים כולם במצב של טמאי מתים באין אפשרות להטהר. אע"פ כן נשארו בידינו מספר דרכי טהרה ואלו הן בקצרה:
טבילה במקוה מטהרת אשה אחרי ימי וסתה בהם היא טמאה לבעלה. רבים מבין הגברים נוהגים לטבול השכם בבוקר בכדי להתפלל בטהרה. נטילת ידיים במים מטהרת את האדם בקומו משנתו מן הרוח הרעה השורה על ידיו. כן נוהגים ליטול ידים ביציאה מבית הקברות או מבית-הכסא, מי שבא מן הדרך ועוד. בעלי חיים שאינם כשרים לאכילה נקראים טמאים.
במשנה ובתלמוד מוקדש חלק נכבד הנקרא בשם "סדר טהרות" לדיני טומאה וטהרה הידועים בקושיים הרב.
