ואכן, לתקופת השנה נולד לה בן. ויחד עם בעלה רוותה ממנו נחת. כשהיה הילד בן שנתיים לקחוהו ההורים לבעש"ט. הצדיק ברך את הילד וציוה על ההורים לנסוע לביתם. והנה, בבואם הביתה, נפטר הילד באופן פתאומי. ההורים הכואבים והרצוצים מיהרו מיד לאחר תום שבעת ימי האבל אל הבעש"ט ושפכו לפניו את מר ליבם.
בתשובה סיפר להם הבעש"ט את הסיפור הבא: "פעם היה מלך גדול שלא חסר לו מאומה מלבד דבר אחד: בן שירש אותו לאחר מותו. יום אחד אמר לו אחד מיועציו "איש לא יוכל לעזור לאדוני המלך, מלבד היהודים". לכן על המלך להוציא פקודה, שאם עד תום שנה לא ייוולד למלך בן, "יגורשו כל היהודים מארצו".
המלך קיבל וביצע את הרעיון והצו ניתן. היהודים נבהלו על נפשם והתכנסו בבתי הכנסת, צמו והתפללו לה' שייתן למלך בן. באותה שעה הייתה בגן עדן נשמה קדושה שלא יכלה לראות בצערם של היהודים, עמדה לפני כסא הכבוד ואמרה: "ריבונו של עולם, שלח אותי לעולם להיות בנו של המלך ובלבד שהיהודים לא יסבלו".
כך היה. כעבור שנה ילדה המלכה בן והמלך ביטל את גזירת הגירוש.
המלך שכר פרופסור נודע כדי ללמד את בנו, שהיה בעל כישרונות בלתי רגילים, אך יורש העצר טען כי הלימודים אינם מספקים אותו והמלך שלח אותו לאפיפיור. אולם תנאי התנה האפיפיור, ששעתיים בכל יום לא יורשה גם בן המלך להפריעו, כי באותו זמן הוא מסתגר בחדרו ועולה השמימה.
הנסיך, שלא היה יכול לעצור בעד סקרנותו, נכנס פעם אחת בהפתעה לחדרו של האפיפיור וראה אותו עטוף בטלית ותפילין. למראה מבטיו המפוחדים של האפיפיור, שסוד היותו יהודי נתגלה, הרגיע אותו בן המלך כי לא יגלה לאיש ויחד עם זאת ביקש להכיר את הדת היהודית ולהתגייר.
וכך, יום אחד, באחת מנסיעותיו אל מחוץ למדינה החליף בן המלך את בגדיו לבגדי איכר פשוט, התגייר וחי באותה מדינה עד יום מותו.
כאשר חזרה אותה נשמה למעלה ועמדה במשפט לא העיז אף אחד לדבר לחובתה של נשמה שמסרה את עצמה למען היהודים. אולם בכל אופן נמצא מי שיקטרג על כי שנתיים ימים התחנכה בידיים לא יהודיות. על כן הוחלט להחזירה לעולם הגשמי כדי שתתחנך אצל יהודים.
הבעש"ט הפסיק לרגע את סיפורו ופנה אל ההורים:
"דעו לכם כי הילד שלכם הוא של אותה נשמה קדושה ומכיוון שנגזר עליכם מן השמים שלא יהיו לכם ילדים ניתנה בידכם האפשרות לגדל את אותה נשמה שנתיים ימים".
מסיפור זה למד האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, מספר לקחים וביניהם:
