את פרשת השבוע, פרשת כי תבוא קוראים תמיד בחודש אלול, חודש הרחמים.
אפילו ראשי התיבות של החודש הזה מלמדים על טובו של השם: "אני לדודי ודודי לי". ה' אוהב אותנו!
לא זו בלבד, בפרשת השבוע יש הדגשה על נושא השמחה, ולא פעם אחת אלא פעמיים. פעם אחת בתחילת הפרשה, ""ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" (כו, יא), ובהמשך, "עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כח, מז).
אלה הם ימי ההכנה לימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. כלומר, כאשר אנו רואים כמה ה' אוהב אותנו ורוצה לסלוח לנו, הדבר גורם לנו שמחה ורצון להתקרב אליו.
ואולם, למרבה הפלא פרשה זו עצמה מכילה אזהרה על פורעניות קשות, צ"ח קללות שמצפות למי שיסור מדרך התורה. וזה נראה כמסר הפוך, משהו שמלמד כמה הקב"ה הוא נורא!
ונשאלת השאלה: איך המסר הזה משתלב בחודש הרחמים ואיך אפשר לשמוח כשקללות שכאלו מאיימות עלינו?
כדי להבין את זה, הנה שני סיפורים.
*
הראשון הוא סיפור מימי השואה. בדרך כלל אני נמנע מלהביא סיפורים מסוג זה כי שום שכל אנושי לא יכול להכיל אותם ואף אחד לא מסוגל להבין מה קרה. נכון שה' אמר והזהיר בפרשת השבוע שדברים כאלה עלולים להתרחש, אבל אבא לא מאפשר מצב בו דברים שכאלו יקרו לבנו, מה גם שהאבא הוא מלך העולם!
ובכל זאת, הנה הסיפור ששמעתי ממישהו ששמע מחסיד ויז'ניץ ישיש שזכה להינצל מאימי השואה.
"הנאצים ימח-שמם וזכרם השקיעו הרבה זמן והרבה כוח-אדם בחיפושים אחר יהודים בכל גיל במרתפים, בעליות-גג, ביערות ובכל מקום אפשרי. וברוב הנתפסים נשלחו, כידוע, למחנות ריכוז, שם הם נוצלו ועונו במיגוון דרכים 'תרבותיות' ו'אינטלגנטיות'.
"במחנה שבו אנחנו היינו, היה מספר רב של יהודים דתיים ויחד אתו היו חסידים רבים שנאספו למקום לקראת סוף המלחמה.
"שמעתי שהגרמנים נהגו באכזריות בלתי רגילה כל אימת שאחד מחגי ישראל התקרב וזמן קצר אחר כך נוכחתי בכך בעצמי.
"בראש-השנה הם אילצו אותנו לעבוד ללא הרף, ביום הכיפורים הם כפו עלינו לאכול ולבסוף בסוכות הם הפחיתו את הארוחות הדלות שלנו לכדי מחצית. אבל בשמחת תורה האכזריות שלהם גברה שבעתיים.
"הם הקיפו חמישים מאתנו, כולם חסידי ויזניץ צעירים, והכריזו שבעוד מספר דקות נילקח לתאי הגזים.
"כולם התחילו להתייפח בבכי חסר מעצורים כשאנו מובלים למות. בריחה או אי ציות לא באו בחשבון. אנחנו היינו חלשים ומותשים והם היו מצוידים בנשק וחוץ מזה, לא היה לאן לברוח. גדרות תיל הקיפו את כל האזור והשומרים היו מצוידים בכלבים אימתניים.
"ואז אחד מבני החבורה קם ואמר: חברים, הקשיבו! היום הוא שמחת תורה ואנחנו יהודים! נכון? ואת זה הנאצים הארורים לא יכולים לקחת מאתנו. לכן, אנחנו צריכים לשמוח!" הוא פתח בשיר ומיד כולם הצטרפו. שרנו בקול שגבר והלך והרגליים שלנו התנענעו לפי המנגינה.
"פתאום היינו בשליטה! הרגשנו בני חורין! הנאצים יכולים לשלוט על הגופים שלנו, אבל הנשמות שלנו חופשיות לחלוטין! חופשיות! שרנו ואפילו רקדנו כמה שרק היה אפשר.
"פתאום מפקדם של הנאצים קרא 'עצור' והחיילים עצרו את המצעד.
"הוא התייצב מולנו במגפיים השחורים המבריקים שלו שהתאימו להפליא למדים שלו ובחיוך שטני על שפתיו, אמר:
"ובכן, אתם רוצים לשמוח בחג הבזוי שלכם? גם אנחנו רוצים לשמוח, למה אתם כאלה אנוכיים?
הוא גיחך, הביט סביב והמשיך.
"מחר בבוקר, בשעה חמש, אנחנו נעיר את כל המחנה והשמחה שלכם תהפוך לעין כל למות. נעשה זאת אחד אחד. ונראה איך אתם היהודים תשמחו אז".
"הוא השמיע את הפקודה ואנחנו הובלנו בחזרה לחדר שהיה מעין מתקן כליאה, סגור בדלת ברזל עבה שנטרקה מאחורינו.
"אבל לקב"ה היו תכניות אחרות.
"נראה באמצע הלילה נתקבלה פקודה ממקור בכירשהמחנה שלנו אמור לספק אלף פועלים לאזור אחר. יחידה מיוחדת נשלחה על מנת לבחור ולאסוף את הפועלים. אבל לאחר כמה שעות של חיפושים הם הצליחו להגיע בקושי לתשע מאות וחמישים איש שהיו מסוגלים לעבוד. ואז מישהו העיר שהוא ראה כיצד קבוצה של חמישים איש מובלים לכלא'.
"בשעה חמש בבוקר מפקד המחנה נחל אכזבה גדולה. הוא ערך את כל ההכנות לביצוע זממו, העיר את כל היהודים ואסף אותם לקראת הארוע, אבל כשהוא הגיע ל'כלא, הוא גילה שהמקום… ריק! לא היה את מי לרצוח!
"לא כולנו שרדנו את מחנה העבודה, אבל דבר אחד בטוח: אם לא בגלל השמחה שלנו באותו לילה אני בוודאי לא הייתי כאן כדי לספר את הסיפור…".
*
והנה הסיפור השני, יותר שמח, שהתרחש לפני פחות מעשור וסופר על-ידי הרב יוסף רייצס, בשם הרב גורקוב ממונטריאול שהיה מעורב אישית במעשה:
לפני כשלושים שנה, מר ג' היה איש עסקים. הוא אמנם לא היה סוחר גדול, אבל הוא שאף להיות כזה.
והנה באה לו הזדמנות.
לשם כך נדרשה השקעה גדולה מצידו. היה עליו להפוך את כל רכושו לכסף נזיל ובנוסף לכך ללוות המון כסף ממקורות אחרים, אבל היתה זו הדמנות לריווח גדול. אלא שמצד שני, אם העסק לא יצליח, זה עלול להפוך אותו לעני עד סוף ימיו, חלילה.
הוא התייעץ עם ידידים ואחד מהם הציע לו לכתוב לרבי מליובאוויטש. הוא סיפר לו כמה סיפורים על היכולת המופלאה של הרבי לתת עצות נכונות, ולמרות שמר ג' מעולם לא ייחס חשיבות רבה לעצותיהם של רבנים, במיוחד בעניני עסקים, הוא חרג ממנהגו וכתב לרבי.
אבל חלף שבוע, ועוד שבוע, והוא לא זכה למענה.
מחוסר אפשרות להוסיף ולהמתין, הוא החליט לקחת את הסיכון, לווה את הכספים, ביצע את ההשקעה והצליח. בתוך מספר חדשים התחילו להגיע רווחים גדולים והוא עלה דרגה בעולם העסקים.
ואז, כמה חודשים מאוחר יותר, כשהוא חש בטוח בדרכו להפוך למליונר – המכתב של הרבי הגיע.
בערך באותה תקופה נולדה לו בת. היא גדלה לנערה ברוכת כשרונות וכלילת המעלות אבל כשהיא הגיעה לגיל השידוכים, משום מה כח מי שהיא פגשה לא מצא חן בעיניה.
הדבר נמשך עד שיום אחד היא פגשה צעיר יהודי נחמד ונעים, צנוע ובעל מידות, ממוצא ספרדי. מבחינתה, לא היתה לכך משמעות מיוחדת. היא דווקא ראתה בחיוב את העובדה שיש לו אופי חם ורגיש, אבל כשאביה שמע על כך הוא הגיב בצורה מאד שלילית. הוא טען שמשפחתו היא משפחה אשכנזית מדורי דורות, הם תמיד נישאו לאשכנזים והוא פשוט לא מסכים שבתו תינשא לספרדי וחסל!
אבל הבת היתה נחושה לא פחות מאביה. היא הכריזה שהיא מאוד רוצה לכבד את אביה אבל היא לא מתכוננת לותר. אלה החיים שלה, היא מספיק בוגרת ומותר לה להינשא גם ללא הרשות של הוריה.
עכשיו האב כעס עוד יותר. והוא הציב אולטימטום: אם היא לא תבטל את השידוך מידית, הוא ינתק כל קשר אתה, לעולם לא יתמוך בה ואפילו לא ישתתף בחתונה.
הדברים הכאיבו לה מאוד, אבל ההחלטה לא השתנתה. גם הדבר כרוך במחיר כבד, היא לא תנהל את החיים שלה לאור איומים. היא היתה בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון ואם בגלל זה אביה כועס עליה ומאיים עליה, זו בעיה שלו.
מר ג' היה במצוקה גדולה. הכבוד והעקרונות שלו לא אפשרו לו לותר אבל מצד שני הוא עלול לאבד את בתו! הוא התחיל לדאוג, סבל מנידודי שינה, חוסר תאבון וגם הפרעות נפשיות. חייו הפכו חסרי משמעות ובנוסף לכך אשתו החלה להצדיק את בתם. הוא חש כמי שמאבד את כל עולמו!
ואז, יום אחד תוך כדי חיטוט סתמי באחת ממגירות שולחן העבודה שלו, הוא הבחין במכתבו הלא פתוח של הרבי שהגיע אליו לפני עשרים ואחת שנים.
הוא פתח את המעטפה בידיים רועדות, בתחושה שאיכשהו כאן מונח הפתרון למצבו הקשה.
וכך נאמר במכתב:
יהי רצון שתזכה להצלחה רבה בעסקים ותזכה לנצל את הכסף הרב שתרויח בדרך הראויה לצדקה, לימוד תורה ותמיכה בלומדי תורה. הנני מאחל לך הרבה נחת ממשפחתך ומעצמך. תזכה להוסיף בעניני יהדות מחיל אל חיל.
"נ.ב. כידוע, כאשר מדובר בשידוך, לא קיימת סיבה לתת יותר מדי תשומת לב לנושא המוצא המשפחתי, ובלבד ששני בני הזוג יהיו יראי-שמים.
"כבר היו מקרים רבים של נישואין בין יהודים אשכנזים וספרדים שתודה לא-להצליחו לבנות בתים על יסודי התורה והמצוה".
מר ג' קיבל את עצתו של הרבי, עשה שלום עם בתו ועם החתן והשמחה בחתונה היתה מעל ומעבר למצופה.
*
זה עונה על השאלות שלנו.
המצב הטבעי של בני אדם, במיוחד כשמדובר ביהודים, הוא שמחה.
אנחנו שמחים כשאנחנו חשים שווים, בעלי ערך וככל שהערך שלנו בעיני עצמנו עולה, כך השמחה גוברת.
והשמחה המושלמת היא כאשר אנחנו חשים את האמת, שה' בורא כל אחד מאתנו באופן מתמיד ויש סיבה ומטרה מדוע אנחנו נמצאים היכן שאנחנו. ולכן, כולנו שווים הרבה מאוד.
זה המסר של אלול בכלל ובמיוחד של ראש השנה, יום השנה לבריאת האדם (שנוצר ביום השישי לבריאת העולם).
אלא שכאשר יש לנו ספיקות ולבטים אנחנו לא יכולים לשמוח ("עמלק", אויב היהודים והיהדות, והכינוי שבו משתמשים גם כלפי הנאצים – בגימטריא "ספק").
וזה מה שהתורה מספרת לנו בפרשת השבוע:
הקב"ה אוהב אותנו, הוא ברא כל אחד מאתנו והוא נותן לנו את ההזדמנות לעבוד אותו בכל מעשינו מתוך שמחה.
ואולם כאשר יש לנו ספיקות, כשאנחנו גורמים לעצמנו בעיות, הקב"ה מאלץ אותנו להתעלות מעל כל אלה, כפי שניתן להסיק משני הסיפורים.
עם זאת, יש לדעת שהרבי מליובאוויטש הבטיח שלא תהיה עוד שואה חס-וחלילה כמו זו שבסיפור הראשון.
כיום, כולנו דומים למר ג' בסיפור השני: הדרך לפתרון הבעיות עוברת בפניה לרבי. כל אחד מוזמן לפנות לבית חב"ד במקום מגוריו, ללמוד ממשנתו הבהירה של הרבי ב"שיחות", "מאמרים" או "אגרות". הפתרונות מצפים לנו שם וצריך רק לפתוח את הספרים המופלאים הללו ולשאוב מהם.
זו הדרך הישרה והקצרה לחוש באהבה ובשמחה מאת ה' ולהביא את
משיח נאו!
באיחולי כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנה של שמחה, בריאות והצלחה, להכתב ולהחתם בספר החיים עם משיח נאו!
